שיר על הזמן החדש / ולדימיר ויסוצקי

Песня о новом времени / Владимир Высоцкий

כִּקְרִיאַת פַּעֲמוֹן, הִדְהֲדוּ בִּכְבֵדוּת צְעָדִים גַּסִּים, –
גַּם עָלֵינוּ לָלֶכֶת נִגְזַר, בְּלִי מִלָּה שֶׁל פְּרֵדָה.
בִּדְרָכִים נִדָּחוֹת שָׁעֲטוּ בַּחֲצוֹת הַסּוּסִים, סוּסִים,
בְּנוֹשְׂאָם הָרוֹכְבִים עַל גַּבָּם אֶל גּוֹרָל לֹא נוֹדַע.

Как призывный набат, прозвучали в ночи тяжело шаги —
Значит скоро и нам уходить и прощаться без слов.
По нехоженым тропам протопали лошади, лошади,
Неизвестно к какому концу унося седоков.

הֵן זְמַנֵּנוּ – נִפְלֶה וְחָפוּז, וְהָאֹשֶׁר – חַפְּשׂוֹ כְּאָז!
וְדוֹלְקִים אָנוּ בְּעִקְבוֹתָיו, בִּמְעוֹפוֹ הַסוֹעֵר.
אֶלָּא שֶׁבִּדְהָרָה זוֹ יֹאבְדוּ חֲבֵרִים יְקָרִים מִפָּז,
עֵת נִדְהַר, בְּלִי מֵשִׂים כִּי אֵינָם לְצִדֵּנוּ יוֹתֵר.

Наше время иное, лихое, но счастье, как встарь, ищи!
И в погоню летим мы за ним, убегающим, вслед.
Только вот в этой скачке теряем мы лучших товарищей,
На скаку не заметив, что рядом товарищей нет.

וְשָׁנִים נְדַמֶּה עוֹד אוֹרוֹת מְרַצְּדִים לִשְׂרֵפוֹת מַמָּשׁ,
עוֹד זְדוֹנִית תִּשָּׁמַע חֲרִיקַת מַגָּפַיִם קְרֵבִים,
יְלָדִים יְאַמְּצוּ שֵׁם נוֹשָׁן לְמִשְׂחַק "מִלְחָמָה" חָדָשׁ,
וְלָעַד עוֹד נַבְדִּיל אֲנָשִׁים לִידִידִים וּלְאוֹיְבִים.

И ещё будем долго огни принимать за пожары мы,
Будет долго зловещим казаться нам скрип сапогов,
О войне будут детские игры с названьями старыми,
И людей будем долго делить на своих и врагов.

כְּשֶׁהָרַעַם יִשְׁקֹט, וּשְׂרֵפוֹת יִדְעֲכוּ בִּדְמָעוֹת כָּלוֹת,
עֵת סוּסֵינוּ יִלְאוּ מִלָּשֵׂאת אֶת רוֹכְבֵינוּ כֻּלָּם,
וּנְשׁוֹתֵינוּ יַחְלִיפוּ אֶת כָּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קְלִילוֹת,-
בַּל נִשְׁכַּח, בַּל נִסְלַח אָז, וְאַל נְאַבֵּד לְעוֹלָם!

А когда отгрохочет, когда отгорит и отплачется,
И когда наши кони устанут под нами скакать,
И когда наши девушки сменят шинели на платьица, —
Не забыть бы тогда, не простить бы и не потерять!


הערות:
א. גרסה מוקדמת יותר של תרגום זה הופיעה ב"חדשות בן-עזר" מס' 691.
ב. על השיר, הקשרו והשלכותיו קראו את מאמר המתרגם "הזמן החדש של ולדימיר ויסוצקי", המופיע בגיליון זה.

הזמן החדש של ולדימיר ויסוצקי (סיפורו של שיר אחד)

לשמחתי, זכו להתפרסם במהלך השנים האחרונות מספר תרגומים עבריים משיריו של ולדימיר ויסוצקי (1938-1980) מעל מספר במות ספרותיות. לצערי, זמר/משורר זה כמעט שאינו מוכר לציבור הישראלי, ככל הנראה מפאת ייחודו לתרבות הרוסית ומפאת העובדה שמתי מעט ניסו (ואכן הצליחו) לתרגם כראוי את שיריו לשפה העברית ולהגישם בצורה נוחה לקורא/מאזין הישראלי.

ראשית, אין זה חכם לגשת לניתוח שיר של כל משורר באשר הוא, ללא הכרה והבנה לפחות של הרקע ממנו צמח המשורר, והנסיבות והמניעים אשר הביאו אותו לכתיבת שיר זה או אחר. הדבר נכון עשרת מונים כשמדובר בוולדימיר ויסוצקי, אחד הזמרים, המשוררים והשחקנים העמוקים והביקורתיים ביותר שידעה ברית המועצות מעודה, ועקב כך גם אחד המצונזרים/מדוכאים ביותר על ידי המשטר הסובייטי.

את הביוגרפיה של ולדימיר ויסוצקי לא אפרוש כאן במלואה – הרי מאגרי הידע פתוחים לכולם. יש לציין במיוחד את סיכומו של יואל נץ על חייו ופועלו של ויסוצקי, לצד תרגומו ל"שיר הזמר ליד המיקרופון" אשר הופיע בגיליון מס' 602 של חדשות בן-עזר [1], 23 בדצמבר, 2010. עם זאת, חשוב לציין כאן מספר נקודות שנושאות משמעות לא רק לשיר זה בפרט, אלא לחלק ניכר משיריו של ויסוצקי בכלל.

מרבית שיריו של ויסוצקי, בין אם היו אלו שירים על אנשי מקצוע (מטפסי הרים, שחקני שח, כורים, נהגים וכו'), על המלחמה [2] ותוצאותיה או אפילו על חיי היומיום (ואף החיים הרומנטיים), ניתנים לקריאה הן ברובד היומיומי (פשט) והן ברובד הביקורתי (דרש).

ברובד הפשט נצבעים שיריו של ויסוצקי בגוונים טובי לב (ואף הומוריסטיים) אך קשי יום, המאירים בפנינו פיסת מציאות קיימת, גם אם עגומה קמעה, של החיים. חלק ניכר משיריו של ויסוצקי כתובים בגוף ראשון, והוא כה היטיב לתאר בשיריו את חייהם והווייתם של אנשים, עד שלא אחת פנו אליו מאזינים בשאלה האם אכן היה בעברו מטפס הרים/נהג/חייל/מתאגרף ועוד. ברובד הפשט, הופכים שיריו של ויסוצקי לשירים כמעט עממיים, כיאה לבארד [3] אמיתי.

לעומת זאת, עבור כל אותם אלו אשר חוו על בשרם את נחת זרועו של המשטר הסובייטי בברית המועצות, עבור אלו אשר פשוט ראו נכוחה את הדיכוי, הצביעות והסכנה שבמשטר זה, ועבור הקורא המבין דבר או שניים, נקראים שיריו של ויסוצקי עמוק ברובד הדרש.

ברובד הדרש מצליח ויסוצקי להעביר ביקורת נוקבת הן על המשטר וצביעותו, הן על חוסר התכלית שבקומוניזם והן על הרגשתו הוא כאסיר, כאדם אנוס שדבריו ופועלו מוגבלים בשלשלאות כבדות. ברובד הדרש, נקראים שיריו אלו כאלגוריה המציירת תמונת מצב נוקשה וחסרת אונים ורחמים על מאבקו של הפרט, האדם הפשוט, נגד גלגלי השלטון וניסיונו לפרוץ לחופשי. בהקשר זה, מומלץ לחזות בהופעתו של ולדימיר ויסוצקי במונולוג 'להיות או לא להיות' מתוך 'המלט', אשר כמו מנקזת לתוכה את תמציתו של אותו מאבק [4].

השיר המדובר, "שיר על הזמן החדש" [5], נכתב במקור עבור הסרט "מלחמה תחת הגגות" משנת 1967, בבימויו של ויקטור טורוב, על-פי ספרו של אלס אדמוביץ'. הסרט מגולל את סיפורה של אנה (מגולמת על ידי השחקנית נינה אורגנט), אחות במרפאה הנמצאת בשטחים כבושים הנשלטים על ידי הנאצים. אנה משתפת פעולה בסתר עם הפרטיזנים ומעבירה להם באופן קבוע אספקה ותרופות, זאת תחת איום מתמיד על חייה וחיי ילדיה. כאשר נעשים התנאים קשים מנשוא, לוקחת אנה את ילדיה ובורחת ליער על מנת להצטרף לפרטיזנים.

השיר של ויסוצקי מחולק לארבעה בתים, כאשר השניים הראשונים מתייחסים לתקופה שלפני המלחמה ובעיתה, ואילו שני הבתים האחרונים מתייחסים לעידן שלאחר המלחמה.

ברובד הפשט, אנו מוצאים בשני הבתים הראשונים את כל אותם אלמנטים שהיינו מצפים למצוא בשיר מלחמה סטנדרטי, ובכלל זה את פתיחת המלחמה: קְרִיאַת פַּעֲמוֹן, אותו פעמון המצלצל לאות אזעקה וקורא אליו את כל האנשים בשעת חירום, הפרידה: גַּם עָלֵינוּ לָלֶכֶת נִגְזַר, בְּלִי מִלָּה שֶׁל פְּרֵדָה, הכאב: אֶלָּא שֶׁבִּדְהָרָה זוֹ יֹאבְדוּ חֲבֵרִים יְקָרִים מִפָּז, ועוד. בשני הבתים האחרונים אנו מוצאים את הטראומה שלאחר המלחמה: וְשָׁנִים נְדַמֶּה עוֹד אוֹרוֹת מְרַצְּדִים לִשְׂרֵפוֹת מַמָּשׁ, ואת הרגיעה: וּנְשׁוֹתֵינוּ יַחְלִיפוּ אֶת כָּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קְלִילוֹת.

לעומת זאת, ברובד הדרש, נפרש לפנינו סיפור לא על מלחמתו של העם הרוסי בכובש הנאצי (כיאה לסרט שעבורו נכתב השיר), כי אם את סיפור מאבקו של העם הרוסי ותלאותיו מאז פרוץ המהפכה. ויסוצקי משכיל להעביר כאן ביקורת על הקומוניזם והמהפכה עצמם ומקביל אותם, כמו גם את הטראומות שנוצרו בעקבותיהם, למלחמה.

ברובד הדרש, קורא פעמון המהפכה לעם הרוסי לנשק, קורע את האנשים מאהובותיהם למען הקומוניזם, למען האידאל, למען המהפכה. אותו כח מניע של המהפכה שואב את העם הרוסי (וחלק גדול ממנו בעל כורחו) למאבק הקומוניסטי, אשר סופו לוט בערפל: בְּנוֹשְׂאָם הָרוֹכְבִים עַל גַּבָּם אֶל גּוֹרָל לֹא נוֹדַע.

הבית השני מקבל עתה משמעות שונה לחלוטין, עת ויסוצקי מכריז כי: זְמַנֵּנוּ – נִפְלֶה וְחָפוּז, וְהָאֹשֶׁר – חַפְּשׂוֹ כְּאָז! – קרי, עתה הזמנים השתנו, ואנו מחפשים את האושר כאז, טרם המהפכה. ובאותה דהרה מטורפת אחר הקומוניזם ואחר האידאל, נעלמים ידידינו בְּלִי מֵשִׂים כִּי אֵינָם לְצִדֵּנוּ יוֹתֵר. בקרוא שורות אלו, עולה לנגד עינינו זכר כל אותם אנשים אשר נעלמו מבתיהם באישון ליל בלי להותיר סימן, זכר אותם אנשים שהואשמו על לא עוול בכפם והוגלו, רובם לבלי שוב.

בבית השלישי, הופכת הטראומה של המלחמה לטראומה הבלתי פוסקת של חיים במשטר דיקטטורי, שבו האימה היא הכלי היעיל ביותר של המשטר, ועל כן: עוד שנים, עדיין מסרב המוח להרפות ומדמה אוֹרוֹת מְרַצְּדִים לִשְׂרֵפוֹת מַמָּשׁ. משמעותית אף יותר אמירתו של ויסוצקי שאותו עם כה הורגל בפיקוח האח הגדול ואנשי ה-ק.ג.ב., עד כי עוֹד זְדוֹנִית תִּשָּׁמַע חֲרִיקַת מַגָּפַיִם קְרֵבִים – אותם מגפיים ארורים אשר חריקתם אינה מבשרת אלא את הסוף.

ויסוצקי ממשיך לבקר את המשטר הסובייטי ואת השפעתו העצומה על העם הרוסי בציינו כי וְלָעַד עוֹד נַבְדִּיל אֲנָשִׁים לִידִידִים וּלְאוֹיְבִים. ויסוצקי פונה כאן הן למשטר, אשר היה פוסק בצורה חדה וחלקה מיהו ידיד ומיהו אויב (ואם הוחלט היום שחברך לספסל הלימודים משכבר הימים הוא אויב – כך יהיה!), והן לעם הרוסי, אשר במשך שנים פיתח בו סלידה תהומית לכל הזר והשונה.

רק לקראת הבית הרביעי מביע ויסוצקי אופטימיות, כפי שהוא מביע גם בגרסת הפשט של השיר. בסופו של דבר, כך לטענת ויסוצקי, יירגע הכל כְּשֶׁהָרַעַם יִשְׁקֹט, וּשְׂרֵפוֹת יִדְעֲכוּ בִּדְמָעוֹת כָּלוֹת, והסוסים גם הם יִלְאוּ מִלָּשֵׂאת אֶת רוֹכְבֵינוּ כֻּלָּם. עוד מעניין כי ויסוצקי מציין שהנשים יַחְלִיפוּ אֶת כָּל סְגִינֵיהֵן בִּשְׂמָלוֹת קְלִילוֹת – כקריצה לקומוניזם בו היו לכאורה כולם שווים והנשים, כמו גם הגברים, עבדו בעבודות פיסיות ועטו לגופן סגין (אותו מעיל בד גס האופייני לחייל הרוסי).

לבסוף, מזהיר ויסוצקי: לאחר שיקרה כל זאת, לאחר שנעבור את תהפוכות הגורל הנוראיות של תקופתנו, ולאחר שהכל ישכך ויירגע, בַּל נִשְׁכַּח, בַּל נִסְלַח אָז, וְאַל נְאַבֵּד לְעוֹלָם!

בנימה אישית, כמי שגדל בקרב משפחה אשר חוותה על בשרה את זוועות המשטר (סב שהוצא להורג במרתפי ה-"לוביאנקה", מטה ה-ק.ג.ב., סבתא שבילתה כ-15 שנים במחנה ריכוז, ועוד), קשה שלא להבחין פעם אחר פעם בכפל המשמעות העולה משיריו של ולדימיר ויסוצקי. שיריו הן כמו אותן תמונות תלת-מימדיות שיש לפזול (לכפול את הראייה) על מנת לראות את התמונה לאשורה. ללא אותו כפל, התמונה היא רק אוסף עממי של צבעים יפים המכסים על אמת גדולה ממנה.

לסיום, אני מזמין את כל אלו הדוברים את שתי השפות (עברית ורוסית), ואשר שמורה בקרבם פינה חמה לשיריו ופועלו של ולדימיר ויסוצקי, לקום ולעשות את המאמץ לתרגם את שיריו לעברית ולהביאם בפני הקורא הישראלי. לטעמי, לא נעשה די בתחום זה [6] וכולי תקווה שבמאמץ משותף, נזכה לראות קובץ שירים מתורגם כראוי של המשורר הגדול.


[1] http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00602.php

[2] בתרבות הרוסית עד עצם היום הזה, כשאומרים "המלחמה" ללא ציון שם תואר, הכל מבינים כי מדובר במלחמה אחת ויחידה – מלחמת העולם השנייה, או בשמה המקובל והרשמי ברוסיה "המלחמה הגדולה על המולדת" [הערת המערכת].

[3] בארד הוא מושג מהתרבות הקלטית (בין השאר, ויילס, סקוטלנד ואירלנד) המציין משורר, מלחין, זמר ונביא כאחד. במאה העשרים שם זה יוחס בהשאלה גם לתופעה דומה שצמחה – כמעט ללא התראה מוקדמת וללא תמיכת השלטון – בברית-המועצות: משוררים המלחינים את שיריהם ומבצעים אותם לרוב בליווי גיטרה. בין הבארדים הרוסיים המקוריים מונים, פרט לויסוצקי עצמו, בראש ובראשונה את אלכסנדר גאליץ'
(1918-1977), בולאט אוקוג'אווה (1924-1997) ואת יולי קים (נולד ב-1936, כיום אזרח ישראל); שמות רבים נוספים של משוררים-מלחינים מהווים מעין צופן או סיסמה שלפיה חובבי השירה הפואטית המולחנת מזהים את עמיתיהם. בימינו ממשיכים פסטיבלי הבארדים למשוך קהל בארצות דוברות הרוסית (בפרט בישראל – ר', למשל, כתבתו של צור ארליך "יותר ישראלים מאיתנו", מקור ראשון, 6 אוקטובר 2006), אם כי תרבות זו נדחקה מעט לקרן זוית עקב השתלטות הרוק והפופ על פלחים נרחבים של האוכלוסייה שנהגה לצרוך שירה בארדית [הערת המערכת].

[4] http://youtu.be/YJZRBvwKr-U

[5] תרגומו של יוסי רוז'נקו, מחבר המאמר, לשיר זה מובא בגיליון זה במדור "תרגומים".

[6] תרגומים נוספים של ויסוצקי, חלקם לוקים בחסרונות מסויימים, ניתן למצוא ברשת בקישור http://www.wysotsky.com/1037.htm – שם מופיעים גם תרגומי שיריו לשפות אחרות.

עולם הבד

הוּא מְקַבֵּץ אֶת יְתוֹמָיו
אֶחָד אֶחָד –
בְּרִיּוֹת שְׁבוּרוֹת,
אַךְ בְּשָׁמָיו
כָּל הַנְּשָׁמוֹת לָעַד
שְׁטוּפוֹת בְּנִיחוֹחוֹת בְּשָׂמָיו,
אֵינָן יוֹרְדוֹת לָאֲדָמָה
מִלְּבַד בַּחֲלוֹמוֹת.
וְאִלּוּ הוּא בְּרַחֲמָיו
מְצַוֶּה אוֹתָן לַבּוֹדְדִים
אֲשֶׁר נוֹשְׂאִים אֶת עֶרְגָּתָם
לָרוֹם
כְּשֶׁעֶרֶב רַד,
אֶל שְׁחוֹר סְדִינוֹ
הַמְּכַסֶּה עַל אוֹר יָמָיו
מָתוּחַ וְאִלֵּם
וּמְיֻתָּם כְּבַד.

תל-אביב, מרץ 2011

פגישה לעת קץ

לגרישה קרצמן

הֲתַכִּיר אֶת פָּנַי? הֲתֵדַע
פְּנֵי הָאִישׁ הַקָּמוּט הַנִּצָּב לְפָנֶיךָ?
עֵת יִתַּם טָעְמָהּ שֶׁל מִלַּת הַתּוֹדָה
רַק דְּמוּתִי הַיְּתוֹמָה תִּשְׁתַּקֵּף בְּעֵינֶיךָ

הֲתָבִין? אָנֹכִי הוּא הַנַּעַר הַקַט
שֶׁמָּתַח חִיּוּכוֹ בְּיָשְׁבוֹ עַל בִּרְכֶּיךָ
וְעַתָּה, עֵת שְׁאוֹן הַמְּחוֹגִים כְּבָר שָׁקַט
שַׁבְתִּי מִנְּדוֹד בִּדְרָכַי, לְחַבְּקֶךָּ

מִתְנוֹדֵד עַל רַגְלַי שֶׁעָיְפוּ כְּבָר מִלֶּכֶת
אֶעֱמֹד מוּל זְקִיפוּת קוֹמָתְךָ וְעֻזֶּךָ
כְּפוּף גַּב כְּזָקֵן (שֶׁהָיָה שׁוּב לְנֶכֶד)
מְעָנְדִי עַל צַוָּאר אֶת מִשְׁקָל חֲרוּזֶיךָ

אֶקְרַב בְּהִסּוּס, כְּמוֹ מֵעוֹלָם לֹא נִפְגַּשְׁנוּ
וְאַצְנִיחַ רֹאשִׁי אֶל חֹם לְבָבְךָ
וּבְיָדַי שֶׁכָּתְבוּ אֶת אֲשֶׁר לִי הוֹרַשְׁתָּ,
אַחְזִיר בִּדְמָמָה חֲרוּזֶיךָ לְךָ

וְאֶזְכֹּר כָּל חָרוּז, כָּל מִלָּה וְכָל קֶצֶב
שֶׁהִרְעַפְתָּ עָלַי בְּשׁוּרוֹת הַכְּתִיבָה
הֵן נָבְטוּ בִּי זְרָעֶיךָ, בְּנֹגַהּ וְעֶצֶב
וְעַתָּה הֶחְזַרְתִּים כְּמִנְחַת נְדָבָה

וַתִשַּׁק לְרֹאשִׁי
וְאֶל לוּחַ לִבְּךָ תֶּאֱסֹף וְתַצְמִיד אֶת יָדִי
וְתֹאמַר בְּקוֹלְךָ חֲרִישִׁית:
" עַתָּה, לְעֵת סוֹף, חֲרוּזֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵם, נֶכְדִּי."

מאוריציוס/אזור, אוקטובר 2008 – אוקטובר 2010

אדם

בַּעֲמָדְךָ מוּל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים
אַל יִשְׁפַּל מַבָּטְךָ
אַל יַעַל סֹמֶק בִּלְחָיֶיךָ
עֲמֹד בִּמְלוֹא הָאָדָם שֶׁהִנְּךָ
הָאָדָם שֶׁנִּבְרֵאתָ.
וְאִם יִשְׁאֲלוּךָ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת:
"אֵיכָה זֶה אָדַמְתָּ בְּנֵנוּ?"
רַק אַז, הַשְׁפֵּל מַבָּטְךָ וְהִתְוַדֵּה:
"הֵן אָדָם אֲנִי, וְאָדָם נִבְרֵאתִי,
וְאֵיכָה לֹא אֶדֹּם?"

תל אביב, יוני 2009

ארוחת ערב

הֻגַּשׁ דּוּ-שִׂיחַ לַשֻּׁלְחָן בִּשְׁעַת הַתֵּה
בְּעַנְנַת הֶבְלוֹ – קוֹדֶרֶת וְלֵאָה
מִטְפַּחַת בַּד סְבִיב צַוָּארֵךְ כְּלוּלָאָה
וְתַעַר-פִּי פּוֹרֵס שְׁתִיקוֹת לְצַלַּחְתֵּךְ

מָחוֹג בּוֹדֵד פִּהֵק שְׁעָתוֹ בְּטֶרֶם עֵת
נֻקַּב עַד זֹב חֲלַל הַחֶדֶר בְּמַבָּט
פְּרוּסַת שְׁתִיקָה מַהְבִּילָה פּוֹרֶסֶת אַתְּ
אֶל צַלַּחְתִּי, נוֹטֶפֶת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת

וְכָךְ עַל בֶּטֶן מְלֵאָה בִּשְׁעַת חֲצוֹת
נִתְהֶה בַּסֵּתֶר – הֵיכָן וְאֵימָתַי
טִפַּת תְּפִלָּה הַמִּתְמַלְמֶלֶת מִשְּׂפָתַי
תַּרְוֶה צִמְאוֹן תְּפִלַּת שְׂפָתַיִךְ הַקְּפוּצוֹת

אזור, יוני 2009