תַּמּוּזיקת לילה זעירה

כָּאן, כָּאן בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת
וְהַקְּרוּעָה הַזֹּאת מִשֶּׁסַע זִבְחֵי רִיב
שֶׁבֵּין מָשׂוֹשׂ וּמְסוֹס, עֲלֵה-טָרָף אוֹ טֶרֶף,
בֵּין הַזּוֹקֵף נִדְבָּךְ וּבֵין הַמַּחֲרִיב,
אֲנִי צוֹלֵל בּוֹ בַּגְּלִיסַנְדּוֹ קְרִיר-הַמֶּשִׁי
שֶׁל כִּנַּרְתֵּךְ וְיַרְדְּנֵךְ, כִּפְשָׁט, לֹא דְרָשׁ
בְּעוֹד שִׁמְשׁוֹ שֶל תַּמּוּזֵךְ חַמָּה כָּאֵשׁ הִיא
מַמָּשׁ כְּמוֹ שִׁיר הָאַהֲבָה הַמְּפֹרָשׁ
וְהַכָּל-כָּךְ לֹא אָפְנָתִי הַזֶּה, בְּטֶרֶם
אֶלְחַשׁ לָךְ כִּי לְאָהֳבֵךְ פֹּה – וְעוֹד אֵיךְ! –
זֶה בְּיָמֵינוּ כְּמוֹ לִשְׂחוֹת נֶגֶד הַזֶּרֶם
אֲבָל נֶ גְ דּ וֹ, יָפָה שֶׁלִּי, זֶה בַּ עֲ דֵ ךְ.

אֲנִי נוֹשֵׁק אוֹתָךְ כַּפֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת,
אֲנִי לוֹחֵשׁ לָךְ עַל קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, נָאוָה:
עֵת לֵאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, אָמַר קֹהֶלֶת,
שֶׁפֵּרוּשוֹ, דַוְקָא מִשּׁוּם הָאַהֲבָה
הַחַרְמָנִית הַזֹּאת לַפֶּרַח וְלַזֶּמֶר,
לְמֵי הַוַּאדִי הַנּוֹגְנִים בַּמַּעֲיָן,
לַקּוֹנְטְרַפּוּנְקְטִים שֶׁל הָרוּחַ הַפּוֹזֶמֶת
אֶת הַקּוֹנְצֶרְט הַבְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִי שֶל הַיָּם,
לְכָל הַטּוֹב וְהַיָּפֶה וְהַנָּכֹחַ
וְהַצּוֹדֵק, לַעֲזָאזֵל, וְהַנִּפְלָא –
אֲנִי שֹוֹנֵא, בּוֹ-בַּווֹלְטָאז' וּבוֹ-בַּכֹּחַ,
אֶת הָרִשְׁעוּת וְהַזִּיּוּף וְהָעַוְלָה.

וּמִשּׁוּם כָּךְ גַּם בֶּחָרוֹן בִּשְׁמֵךְ קָרָאתִי
וְגַם בִּגְעֹשׁ הַפַּסְיוֹנָטוֹ הַלּוֹהֵב.
הַלֵּב, יַלְדָּה, אֵינֶנּוּ אֵבֶר דֶּמוֹקְרָטִי,
הַלֵּב מַפְלֶה וּמַעֲדִיף, כְּמוֹ כָּל אוֹהֵב
וְהוּא חוֹמֵד וּמְקַנֵּא לָךְ בְּמִין לַהַט
אִכְפָּתוֹלוֹגִי, גַם לוֹחֵם וְגַם לוֹחֵן,
וְאַתְּ שֹוֹנֵאת לֹא-קַר-לֹא-חַם וְאַתְּ יוֹדַעַת
שֶׁאַתְּ אַחַת לוֹ,
אֵין אַחֶרֶת,
וְלָכֵן –

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַׁת הַמֶּשִׁי שֶל הָרוּחַ
בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים
מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי
עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ
בִּשְׁלוּלִית שֶׁל אוֹר יָרֵחַ צַח כְּשַׁיִשׁ
עַל סְדִינֵךְ, מוּל תְּרִיס פָּתוּחַ לִרְוָחָה
כְּמוֹ חוּשַׁיִךְ אֶל סוֹדוֹת הַחֲשֵׁכָה
וְחוּשַׁי אֶל סְגוֹר סוֹדוֹת חֶשְׁכַת חוּשַׁיִךְ.

כַּמָּה אוֹר כָּמוּס בָּעֹמֶק שֶל הַחֹשֶׁךְ,
כַּמָּה מוּסִיקָה בַּשֶּׁקֶט הַבָּשֹוּם.
הַמֻּדְחָק וְהֶחָנוּק וְהֶחָסוּם
מִתְפָּרְצִים פִּתְאֹם בִּשְׁווּנְג שֶׁל אוֹ שֶׁ, אוֹ שֶׁ
כְּמוֹ נָהָר מִסֶּכֶר, כְּמוֹ אָסִיר מִשְּׁבִי,
כְּמוֹ אֱמֶת שְׁתוּקָה מֵאֵלֶם קְפוּץ שְׂפָתַיִם –
זֶה הַקַּיִץ, חֲמוּדָה שֶׁלִּי, הַקַּיִץ
שֶׁבַּחוּץ וְשֶׁבִּפְנוֹכוֹ,
בָּךְ וּבִי.

זֶה מִתְקָם שֶל פְּרִי הָעֵץ וְהַבָּשָׂר,
זוֹ חָכְמַת הַלֵּב שֶׁבְּלֵילוֹת כָּאֵלֶּה
מְפַנְטֶזֶת לָהּ עַל בְּלַיְנְד, בְּתֹם שֶל יֶלֶד
בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְׁבּוֹן לְאִישׁ, שֶׁלֹּא נֶחְסַר
שׁוּם דָּבָר אִם בֵּין פִּגּוּעַ לְסִיּוּט,
בֵּין אֵימֵי חַדְשׁוֹת הַיּוֹם, בֵּין דָּם וָהֶרֶס
לֹא נִשְׁכַּח שֶׁמּוּל טֵרוּף, כִּעוּר וָאֶרֶס
יֵשׁ עוֹד, יֵשׁ אִיִּים שֶל יֹפִי וּשְׁפִיּוּת.

וְשֶׁרַק בִּזְכוּת הַיֵּשׁ הַזֶּה, יַלְדָּה,
הַזָּעוּם וְהַנָּדִיר אַךְ הַנּוֹכֵחַ
בְּפָנַיִךְ, בִּשְׁלוּלִית שֶׁל אוֹר יָרֵחַ
בָּהּ מוּמֶרֶת מַמָּשׁוּת בְּאַגָּדָה,
מִתְבַּדִּים, תּוֹדָה לָאֵל, דִּבְרֵי הַסָּח
שֶׁהַכֹּל הוּא תֵאַטְרוֹן אַבְּסוּרְד וָהֶבֶל
וְאָדָם יוּלָּד לַסֵּבֶל וְלָאֵבֶל
עַד שָׁעָה שֶׁהַקַּבְּרָן יוֹרִיד מָסָךְ.

כִּי הַקַּיִץ עוֹד מַתְפִּיחַ בַּגַּנִּים
אֶת לֶחְיָם שֶׁל אֲפַרְסֵק וְשֶׁל תַּפּוּחַ
וְאֶת שְׁדֵי הַנְּעָרוֹת שֶׁכְּנַף הָרוּחַ
מְפִיחָה בַּחֲלוֹמָן בְּנִים-לֹא-נִים
אֶת הַקִּיטְשׁ הַנֶּהְדָּר, הַלֹּא נִמְנָע
שֶׁל מִקְסַם הָאַהֲבָה, שֶׁאִלְמָלֵהוּ
לֹא הָיִינוּ מְבִינִים עַד מַה מָלֵא הוּא
עוֹלָמֵנוּ זֶה, בִּדְבַשׁ וְלַעֲנָה.

זֶה מוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ, יֵשׁ קַבָּלוֹת,
זֶה דוֹבֵר לַלֵּב אִם רַק אֵינוֹ לֶב אֶבֶן
וַאֲנַחְנוּ מְלַקְּטִים כְּבַר מִתֶּבֶן
אֶת הַדְּבַשׁ הַזֶּה מִסֵּפֶר הַנִּגְלוֹת
בִּלְטִיפַת מַשְּׁבֵי הַלַּיְלָה עַל עוֹרֵנוּ
הָעֵירֹם כְּמוֹ הָאֱמֶת שֶׁבְּחֻבָּהּ
כְּבָר חוֹגֵג כָּל סֶנְטִימֶטֶר מְרֻבָּע
אֶת הַקַּאמְבֶּק הַחוֹזֵר לְהַזְכִּירֵנוּ
אֶת יָפְיוֹ הַחוּשָׁנִי שֶל הַתַּמּוּז,
אֶת כֹּחוֹ הַמְּנַתֵּץ סְיָגִים וָחַיִץ
הַנִּסְתָּר בְּכָל אֲתָר וְהָרָמוּז
בְּאֵינְסְפוֹר פְּנֵיהֶן שֶׁל נִפְלְאוֹת הַקַּיִץ:

בַּסֻּכָּר הַמִּתְבּוֹסֵס בַּמִּקְשָׁאוֹת
בְּבִשְׂרֵי הַפְּרִי כָּמוֹנִי בִּבְשָׂרַיִךְ,
בַּנְּחָלִים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַבְּקָעוֹת
בְּקַפְּרִיצ'וֹ, כְּמוֹ הַשִּׁיר הַזֶּה אֵלַיִךְ,
בַּדָּגָן הַמִּתְנַחְשֵׁל עִם כָּל שַׁרְקִיָּה
וּמַתִּיר לָהּ עַל מֵיתְרֵי קָנָיו לִפְרֹט,
בִּתְכוֹלוֹ הַחַף מֵעָב שֶל הָרָקִיעַ,
בְּבֻלְמוֹס וֶגֶטָטִיבִי זֶה לִפְרוֹת,
לֶהֱרוֹת וְלֶאֱרוֹת אֶת צוּף-הָרֶגַע,
אֶת בָּשְׂמָם שֶל הָעַכְשָׁיו וְשֶׁל הַכָּאן,
מֵרֵאשִׁית עַד סוֹף, מֵאַלְפָא עַד אוֹמֶגָה,
כְּמוֹ יָדַיִךְ הַקּוֹרְאוֹת לִי אֶל חֵיקָן.

הֵם אוֹמְרִים שֶׁהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,
הֵם אוֹמְרִים שֶׁהֶחָרוּז כַּיּוֹם פָּאסֶה,
הֵם תָּמִיד צוֹדְקִים כָּאֵלֶּה, עַד שֶׁפֶּתַע
צָץ כּוֹכָב אֶחָד,
פִּצְפּוֹן,
וּמְהַסֶּה
בִּקְרִיצַת טוּרְקִיז חַמָּה כָּזֹאת, עַקְרוּטִית
אֶת קוֹלָם הַקַּר, כְּרֶמֶז מִגְּבָהִים
שֶׁהַלַּיְלָה, כְּמוֹ עִנְבֵי תָּמָר בֵּירוּתִי
מִתְפּוֹצֵץ מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת גַּעֲגוּעִים.

וְשֶׁשּׁוּם קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִיּוּת מַמְזֶרֶת
לֹא תַפְרִיךְ אֶת שֶׁזּוֹכֵר כָּל לֵב פּוֹעֵם:
כָּל שִׁירַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית יֵשׁ לָהּ אֶרֶץ
כְּמוֹ שֶׁכָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם יֵשׁ לוֹ אֵם.

וְהָאֵם הַזֹּאת שֶׁכָּל שִׁירַי הָגוּהָ
כְּמוֹ בַּקְבּוּק נוֹשֵׂא מִכְתָּב בַּיָּם, הַרְחֵק
הִיא הַגֶּנוֹם, הִיא תַמְצִית הַגַּעֲגוּעַ
שֶׁכָּל שִׁיר בּוֹ הוּא תָמִיד כְּמִיהָה אֶל חֵיק.

כִּי תַמּוּז, אוֹתוֹ אֱלִיל בַּבְלִי-שׁוּמֶרִי,
שָׁב כָּל פַּעַם לִתְחִיָּה כְּעוֹף הַחוֹל
בְּדָמֵנוּ הַיֵּינִי שֶׁכֻּלּוֹ מֶרִי
מוּל הַסְּתָו וּמוּל הָעֶצֶב וְהַשְּׁכוֹל.

וְשִׁצְפָּם שֶׁל הַחַיִּים רוֹתְחֵי הַיֵּצֶר
הוּא בִּכְיָם הַמַּר שֶׁלֹּא לְהִסָּפוֹת
וְאֶת זֶה, יָפָה שֶׁלִּי, אֶת זֶה בְּעֶצֶם
צוֹעֲקוֹת לִי תְּשׁוּקוֹתַיִךְ הַטּוֹרְפוֹת.

אֶצְבְּעוֹת אִוְשַׁת הַמֶּשִׁי שֶׁל הָרוּחַ
בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים
עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ
מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי.
צִרְצָרִים סְמוּמִים שָׁרִים לָךְ סֶרֶנָדוֹת
שֶׁל מַרְוָה, שֶל זַעְתָּר, טַיּוּן וּפְטָל.
אַתְּ תִּרְאִי אֵיךְ כָּל בְּשָׂרֵךְ אֶצְלִי יִרְעַד עוֹד
מִנִּצְנוּץ דִּמְעוֹת הָאֹשֶׁר שֶל הַטַּל.

כשנפלתי על הארץ…

כְּשֶׁנָּפַלְתִּי עַל הָאָרֶץ, הֶבֶל פִּיהָ לַח וְחָם,
בְּאָזְנַי עָלָה לְפֶתַע קוֹל נְהִי לֹא מְנֻחָם.
בְּקוֹלִי הַתַּשׁ שָׁאַלְתִּי: "אֶרֶץ, לַמָּה לָךְ לִבְכּוֹת?
נֶחָמָה אֶצְלֵךְ בִּקַּשְׁתִּי. אֵין לִי זְמָן עוֹד לְחַכּוֹת."

נֶאֶנְחוּ כָּל רְגָבֶיהָ, נִרְעֲדוּ כָּל הַסְּלָעִים,
וְהִדְהֵד מִבּוֹרוֹתֶיהָ בִּתְגוּבָה קוֹל נְכָאִים:
"כַּמָּה דֶּמַע כְּבָר סָפַגְתִּי, כַּמָּה יֶזַע, כַּמָּה דָּם!
אֵיךְ אָכִיל בִּדְמִי לַנֶּצַח אֶת כָּל צַעַר הָאָדָם?"

חָשׁ אָבוּד, לִדְרֹשׁ הִמְשַׁכְתִּי: "אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֵיךְ אוּכַל
בְּתוֹכֵךְ לָעַד לָנוּחַ אִם מַרְגּוֹעַ אֵין בִּכְלָל?
הֵן כְּבָר מִתְקָרֵב הָרֶגַע בּוֹ יָבוֹא עָפָר אֶל פִּי,
כְּשֶׁתִּפְרַח בַּלָּאט, בַּסֵּתֶר, נִשְׁמָתִי מִתּוֹךְ אַפִּי."

בִּתְשׁוּבָה שׁוּב יִפְחוֹתֶיהָ נִשְׁמְעוּ מִן הַקַּרְקַע,
וּשְׁלוּלִית דְּמָעוֹת הֵצִיפָה מִסְבִיבִי אֶת הַחֶלְקָה.
כַּנִּרְאֶה עַל פְּנֵי הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ בְּתוֹכָהּ
בְּחַיֵּינוּ אוֹ מוֹתֵנוּ לֹא נוֹעַדְנוּ לִמְנוּחָה.

שש סונטות / ויליאם שייקספיר

הסונטות של שייקספיר תורגמו לעברית במלואן לפחות חמש פעמים.
פרופ' יוסי גמזו עובד כעת על תרגום חדש: שש סונטות מתוכו מתפרסמות כאן לראשונה.
פרט ליופי השירי, הסונטות של שייקספיר צופנות גם חידות, שכל ניסיון לפתור אותן דומה לסיפור מתח של ממש. אחד מ"סיפורי מתח" אלה מופיע בגיליון זה בדמות מאמרו של גמזו "הגבר הנאהב והגברת השחורה: תעלומת נמעני הסונטות של שייקספיר".


סונטה ב

בְּצוּר עַל מִצְחֲךְ מֵ"ם חֳרָפִים
וּבִכְרוֹתָם שׁוּחוֹת בִּשְׂדֵה נוֹיְךָ,
גְּאוֹן-סוּת-עֲלוּמֶיךָ – בּוֹ צוֹפִים
בְּלִי גְבוּל עַתָּה – יְהִי בְּלוֹי-אֶבְלְךָ.

אִם תִּשָּׁאֵל: "אֵי יָפְיְךָ וְאָן
חָמְקוּ אוֹצְרוֹת-עֵת-תְּשׁוּקַתְךָ חָמֹק?"
חֶרְפָּה וּתְהִלַּת-שָׁוְא הֵן אִם תִּטְעַן
כִּי בְּ עֵ י נֶ י ךָ הַשְּׁקוּעוֹת עָמֹק.

עַד מַה נַּהֲלָלָה הָיְתָה יוֹתֵר
תַּכְלִית נוֹיְךָ לוּא סַחְתָּ: "בְּ נִ י, נָאוֶה,
אֶת חֶשְׁבּוֹנִי יַשְׁלִים, אַף יְכַפֵּר" –
בְּהַרְאוֹתְךָ, כִּי בּ וֹ נוֹיְךָ יִנְוֶה.

כָּךְ, בְּעֶדְנָה, בְּלוֹתְךָ עוֹד תְּנֻחַם
וּכְפוֹר-דַּמְךָ יֵרָא לְךָ כְּחַם.

II

When forty winters shall besiege thy brow,
And dig deep trenches in thy beauty's field,
Thy youth's proud livery so gazed on now,
Will be a totter'd weed of small worth held:

Then being asked, where all thy beauty lies,
Where all the treasure of thy lusty days;
To say, within thine own deep sunken eyes,
Were an all-eating shame, and thriftless praise.

How much more praise deserv'd thy beauty's use,
If thou couldst answer 'This fair child of mine
Shall sum my count, and make my old excuse,'
Proving his beauty by succession thine!

This were to be new made when thou art old,
And see thy blood warm when thou feel'st it cold.


סונטה נ"ז

כְּעַבְדְּךָ – מָה אֶעֱשֶׂה, זוּלַת
מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ בְּעִתָּן?
לֹא זְמַן יָקָר לִי, לֹא שֵׁרוּת יוּשַׁת
עָלַי, עַד אִם תִּרְצֶה בּוֹ וְיֻתַּן.

אַף לֹא אָעֵז לִגְעֹר בִּשְׁעַת-אֵין-קֵץ
עֵת בַּשָּׁעוֹן אֶצְפֶּה בְּלֵב קַנָּא
לְךָ, מוֹשְׁלִי, אַף לֹא, בְּהִתְחַמֵּץ
לִבִּי אָעֵז לִתְהוֹת לְאָן פָּנָה

כְּבוֹדוֹ בְּהֵעָדְרוֹ וּמָה טִיבָם
שֶׁל מַעֲשָׂיו, כִּי אִם בְּתוּגָתוֹ
שֶׁל עֶבֶד אֶהֱגֶה מָה רָב טוּבָם
שֶׁל אֵלֶּה הַשְּׁרוּיִים בִּמְחִצָּתוֹ.

כֹּה נִבְעָרָה הָאַהֲבָה, שֶׁגַּם
אִם בָּהּ תִפְגַּע – לֹא תְדוּנְךָ לִפְגָם.

LVII

Being your slave what should I do but tend
Upon the hours, and times of your desire?
I have no precious time at all to spend;
Nor services to do, till you require.

Nor dare I chide the world without end hour,
Whilst I, my sovereign, watch the clock for you,
Nor think the bitterness of absence sour,
When you have bid your servant once adieu;

Nor dare I question with my jealous thought
Where you may be, or your affairs suppose,
But, like a sad slave, stay and think of nought
Save, where you are, how happy you make those.

So true a fool is love, that in your will,
Though you do anything, he thinks no ill.


סונטה ע"ג

עוֹנַת-שָׁנָה זוֹ – בִּ י תוּכַל לִסְקֹר:
עֵת עֲלֵי צְהוֹב, אוֹ כְּלָל לֹא, אוֹ סְפוּרִים,
תְּלוּיִּים עַל עֳפָאִים נוֹקְשִׁים מוּל קֹר,
בָּם רָנוּ הַמְּתֻקּוֹת בַּצִּפֳּרִים

שֶׁמַּקְהַלְתָּן חָרְבָה. בִּי – יוֹם קָמֵל
בְּדִמְדוּמֵי-שְׁקִיעָה תִרְאֶה, בִּפְאַת-
הַמַּעֲרָב, עֵת יַדִּיחוֹ שְׁחוֹר-לֵיל:
כְּפִיל-מָוֶת, הַחוֹתֵם הַכֹּל בִּשְׁנָת.

תִּרְאֶה בִּי לַהַב שֶׁנִּדּוֹן לִכְרֹעַ
בְּאֵפֶר-עֲלוּמָיו אֲשֶׁר נִמְשַׁל
לְעֶרֶשֹ-מָוֶת בּוֹ יִתַּם לִגְווֹעַ
עִם זֶה, אֲשֶׁר הָיָה לוֹ מַאֲכָל.

זֹאת בַּנְתָּ – וַתֹאהַב בְּיֶתֶר שְׂאֵת
אֶת שֶׁלִּנְטֹש אֻלַּצְתָּ טֶרֶם עֵת.

LXXIII

That time of year thou mayst in me behold
When yellow leaves, or none, or few, do hang
Upon those boughs which shake against the cold,
Bare ruined choirs, where late the sweet birds sang.

In me thou see'st the twilight of such day
As after sunset fadeth in the west;
Which by and by black night doth take away,
Death's second self, that seals up all in rest.

In me thou see'st the glowing of such fire,
That on the ashes of his youth doth lie,
As the death-bed, whereon it must expire,
Consumed with that which it was nourish'd by.

This thou perceiv'st, which makes thy love more strong,
To love that well, which thou must leave ere long.


סונטה קמ"ט

כְּלוּם לְכַחֵשׁ תּוּכְלִי, הָאַכְזָרִית,
כִּי אֹהֲבֵךְ, עֵת בִּי, עִמָּךְ, אֶפְגֹּל?
כְּלוּם לֹא אוֹתִי מִזִּכְרוֹנִי זָרִית
בַּהֲגוֹתִי רַק בָּךְ, רוֹדֶנֶת-כֹּל?

מִי לָךְ שׂוֹנֵא שֶׁאֶקְרָאוֹ "רֵעִי"?
לְמִי הֶחְנַפְתִּי אִם עוֹרֵר קִצְפֵּךְ?
לֹא, בִּי-עַצְמִי, בַּאֲנָחָה וָהִי
כְּלוּם לֹא אֶנְקֹם אִם בִּי יִחַר אַפֵּךְ?

מָה מַעֲלָה בִּי שֶׁאָחוּשׁ רִמּוּם בָּהּ
וְכֹה גֵאָה הִיא שֵׁרוּתֵךְ לִבְזוֹת
בִּסְגֹד כָּל סְגוּלוֹתַי לִפְגָם וָמוּם בָּךְ,
כְּנוּעוֹת לְנִיד עֵינַיִךְ הַחוֹזוֹת?

אַךְ, אֲהוּבָה, שִׂטְמִינִי מַשְׁטֵמָה:
פִּקְּחִים, אָבִין, אָהַבְתְּ. אֲנִי – סוּמָא.

CXLIX

Canst thou, O cruel! say I love thee not,
When I against myself with thee partake?
Do I not think on thee, when I forgot
Am of my self, all tyrant, for thy sake?

Who hateth thee that I do call my friend,
On whom frown'st thou that I do fawn upon,
Nay, if thou lour'st on me, do I not spend
Revenge upon myself with present moan?

What merit do I in my self respect,
That is so proud thy service to despise,
When all my best doth worship thy defect,
Commanded by the motion of thine eyes?

But, love, hate on, for now I know thy mind,
Those that can see thou lov'st, and I am blind.


סונטה קנ"ב

עֵת אֲהַבְתִּיךְ – נִשְׁבַּעְתִּי שָׁוְא, יָדַעַתְּ,
אַךְ אַתְּ כִּפְלַיִם שְׁבוּעוֹת-לֵב הֵפַרְתְּ:
לְעֶרֶשׂ-בַּעֲלֵךְ וְלִי, עֵת אַהַב
טָרִי בִּשְׁבוּעַת-שְׂנֹא טְרִיָּה הֵמַרְתְּ.

אַךְ מָה אַלִּין עַל כֵּפֶל בְּגִידוֹתַיִךְ
אִם פִּי עֶשְׂרִים כִּזַּבְתִּי לָךְ אֲנִי?
כִּי שְׁבוּעוֹתַי כֻּלָּן רַק בְּעוֹכְרַיִךְ
וּבָךְ אָבַד כָּל יֹשֶׁר-אֱמוּנִי.

כִּי נִדְרֵי-תֹּם עַל תֹּם-חַסְדֵּךְ נָדַרְתִּי:
אֱמֶת, אֵמוּן וְאַהַב מָה נָאוּ
וּכְדֵי הָאֵר אוֹתָךְ עֵינַי עִוַּרְתִּי
אוֹ הִשְׁבַּעְתִּין לִכְפֹּר בְּשֶׁרָאוּ.

כִּי אַתְּ יָפָה – שָׁוְא, שָׁוְא נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ,
שְׁבוּעָה שְׁווּאָה הִיא שֶׁקֶר נֶאֱלָח!

CLII

In loving thee thou know'st I am forsworn,
But thou art twice forsworn, to me love swearing;
In act thy bed-vow broke, and new faith torn,
In vowing new hate after new love bearing:

But why of two oaths' breach do I accuse thee,
When I break twenty? I am perjured most;
For all my vows are oaths but to misuse thee,
And all my honest faith in thee is lost:

For I have sworn deep oaths of thy deep kindness,
Oaths of thy love, thy truth, thy constancy;
And, to enlighten thee, gave eyes to blindness,
Or made them swear against the thing they see;

For I have sworn thee fair; more perjured eye,
To swear against the truth so foul a lie!


סונטה קנ"ד

נִרְדַּם לוֹ אֵל-הָאַהֲבָה הַקָּט
וּלְצִדּוֹ אוּדוֹ מַצִּית-הַלֵּב,
בְּעוֹד רֹב נִימְפוֹת שֶׁנָּדְרוּ צִנְעַת-
פְּרִישׁוּת קָרְבוּ, טָפֹף וְהִתְקָרֵב;

אַךְ הַיָּפָה בַּחֲסוּדוֹת שֶבָּן
בְּיַד-עַלְמָה אֶת זוֹ הָאֵש הֵרִימָה,
אֵש בָּהּ בִּשְלַל לִבּוֹת-אֱמֶת לֻבַּן
חֻמָּם וְיִחוּמָם; וְכָךְ הִרְדִּימָה

בְּיַד-בְּתוּלָה שַׂר-חֵשֶׁק פְּרוּק-הַנֶּשֶׁק,
בִּבְאֵר קְרִירָה כִּבְּתָה הִיא אֶת הָאוּד
שֶחֹם נִצְחִי הִלְהִיט בָּהּ מֵאֵש-חֵשֶׁק
וַהֲפָכָהּ מֶרְחַץ-חַמֵּי-רִפְאוּת.

אַךְ לִי, גְבִרְתִּי, רִפְאוּת אֵין: מֵי מַבּוּעַ
אֵש-אַהַב בָּם, אַךְ הֵם – לֹא יְכַבּוּהָ.

CLIV

The little Love-god lying once asleep,
Laid by his side his heart-inflaming brand,
Whilst many nymphs that vowed chaste life to keep
Came tripping by; but in her maiden hand

The fairest votary took up that fire
Which many legions of true hearts had warmed;
And so the General of hot desire
Was, sleeping, by a virgin hand disarmed.

This brand she quenched in a cool well by,
Which from Love's fire took heat perpetual,
Growing a bath and healthful remedy,
For men diseased; but I, my mistress' thrall,

Came there for cure and this by that I prove,
Love's fire heats water, water cools not love.

רַק הָאוֹתֶנְטִי

רַק הָאוֹתֶנְטִי, רַק הַצָּמוּד
כְּמוֹ הָעוֹר לַבָּשָׂר אֶל שָׁרְשֵׁי הַכְּאֵב,
רַק הַיּוֹנֵק עַד הֵאָנֵק כְּמוֹ אֵיזֶה אֵב בֵּין אִבֵּי נַחַל
אֶת כָּל הַמַּר אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מוּמָר בְּתַחְלִיפִים
שֶׁל מֵי הַטִּין שֶל הָעֱנוּת הָאֲמִתִּית, הַלֹּא מֻמְתֶּקֶת,
הוּא הַמֵּרִיץ בְּלַבִּירִינְתּ מַחְזוֹר דָּמָן שֶל הַשּׁוּרוֹת
הַחֲשׂוּפוֹת וְהַפְּגִיעוֹת הָאֵלֶּה אֶת רְעַב דָּכְיָן.

כְּמוֹ פִּיו שֶל הַהוֹמְלֶס הַהוּא הַנּוֹבֵר
בִּמְכוּלוֹת הָאַשְׁפָּה וּלְפֶתַע
מוּל אֹטֶם שְׁרִיר הַלֵּב שֶל פַּיְטָנֵי הַלֹּא-אִכְפָּת
בְּכָל בָּתֵּי-הַשִּׁיר מְחֻמְמֵי-הַפַאיֶרְסַיְדִּים
נִלְפָּת אֶל בְּדַל הַלֶּחֶם הֶעָבֵשׁ שֶׁנֶעֱלַם
מֵרִחְרוּחָם שֶל חֲתוּלֵי הָעִיר בְּלֵיל דֶּצֶמְבֶּר
בְּעֶשֶׂר מַעֲלוֹת מֵעַל לָאֶפֶס הַמַּקְפִּיא.

כְּמוֹ פֶּה נִלְפָּת לַפַּת וּכְמוֹ הַיֶּלֶד שֶׁאֵינֶנּוּ
מִזְּמַן כְּבָר יֶלֶד אַךְ עֲדַיִן מִתְרַפֵּק עַל חֵיק
אֵם שֶׁאֵינָהּ אַךְ מְגוֹנֶנֶת עַל חַיָּיו כְּרַדְיוּם
שֶׁמְּרַפְּאִים בּוֹ גִדּוּלֵי סַרְטָן, שֶׁהַחֲסָךְ
הוּא רַק אֶחָד מֵהֶם, רַק זֶה, הַחַי, הַלֹּא גוֹוֵעַ
שֶׁבּוֹ אַלְכִּימְיַת סוֹד הוֹפֶכֶת פֶּצַע לְשִׁירָה
וּבוֹ כְּנָפָיו שֶל אִיקָרוּס אֵינָן זְקוּקוֹת לְדֹנַג
בִּכְדֵי לִנְסֹק וּלְהַמְרִיא אֶל שֶׁמֶשׁ לֹא כּוֹוָה.

רַק הַבּוֹדֵד, הָאַאוּטְסַיְדֶּר, הַצּוֹעֵק מִן הַבִּפְנוֹכוֹ
אֶת אֶלְמָן מַחְרִישׁ-הָאֹזֶן שֶׁל שְׁתִיקוֹת הַלֹּא אָמוּר,
רַק צְמֵא חֻמָּם הַמְּסֻמָּם שֶׁל כָּל חוֹפֵי הַגַּעֲגוּעַ
שֶׁהַחוֹצֶה אֶת יַם הַצַּעַר שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם
אוּלַי אַף פַּעַם לֹא יִזְכֶּה, אוּלַי אַף פַּעַם לֹא יַגִּיעַ
בֵּין מַלְתְּעוֹת כְּרִישֵׁי הַבּוּז וּבָּרָקוּדוֹת הַיֵּאוּשׁ
אֲחוּז צְמַרְמֹרֶת וּמוּתַשׁ שְׂחִיַּת הַדַּוְקָא קְשֵׁה-הָעֹרֶף
אֶל קִצּוֹ שֶל לֵיל הַחֹשֶׁךְ שְׁתוּם פָּנַס הַמִּגְדַלּוֹר.

רַק הָעַקְשָׁן הַזֶּה, הַפֶּתִי מַאֲמִין לְמַדּוּחֶיהָ
שֶׁל הַתִּקְוָה הַמְּפִיחָה בְּמִפְרְשֵׂי אַשְׁלָיוֹתָיו
אֵיזֶה אוּלַי אַףעַלפִּיכֵנִי, אֵיזֶה אִלּוּ בְּדוּי תּוֹחֶלֶת
בּוֹ יִמְשֶׁה עַצְמוֹ מִשְּׁבִי לְפִיתָתָם שֶל מִשְׁבָּרִים
הַזּוֹמְמִים לְהַטִּילוֹ תַחְתָּם כְּמִתְאַבְּקֵי הַסּוּמוֹ
לִתְהוֹמָם בְּעוֹד שְׁבִיבֵי פְּלֵטַת אוֹנָיו הַמִּתְכַּלִּים
יוֹרִים וּמַנְחִיתִים אוֹתוֹ כְּמִין מֵטֵאוֹרִיט שֶל חֶסֶד
עַל הָאִי הַמַּצִּילוֹ מִפַּלָּצוּת לֹעוֹת הַיָּם.

וְלֹא הַסַּךְ הַכֹּל, לֹא גוּף רִאשׁוֹן רַבִּים, לֹא כוֹרוּס,
לֹא הָרֵיטִינְג הָעֶדְרִי שֶל קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי –
רַק קוֹלוֹ שֶׁל הַיָּחִיד, לֹא הָאָחִיד, אֲפִלּוּ לַחַשׁ
שֶׁתָּמִיד הוּא שַׁגְרִירוֹ שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ וְרַק בְּכָךְ
הוּא פִּתְאֹם, בִּזְכוּת קִסְמוֹ שֶל אֵיזֶה נֵס פָּרָדוֹכְּסָלִי
פַּס קוֹלוֹ שֶל אֵיזֶה כְּלָל קָלוּעַ
מִיחִידִים אֵין סְפוֹר.

כמה מילים על איתן איתן (1940-1991) ושיריו

נתבקשתי לכתוב על איתן איתן, על מנת ליידע את הקורא שלא הכיר אותו ולקרבו אל האדם שמאחורי המלים. ואמנם, חלפו 21 שנים מאז מותו ללא עת (בן 51 – מלוחמי השייטת נפגעי הקישון), וניתן לשער שדור שלם אינו מכיר אותו ואינו יודע על אודותיו. [1]

איתן – בן המושבה כנרת. לאחר תיכון בפנימייה הצבאית שליד הריאלי בחיפה ושרות בשייטת 13, הוא שב לכנרת כשמטרת חייו ברורה: כתיבה, ובמקביל – נטיעת מטעי-פרי שאמורים לקיימו. גישתו לאורך שנים היתה – שאין להסתמך על מענקים, מלגות, פרסים ותמיכות, אלא יש ליצור בסיס קיום ממשי, שיאפשר את חירות הכתיבה שהיא היעוד והמטרה. לפיכך הקים משק-מטעים גדול ומגוון, שלימים הסב אותו למשק אורגני.

מטבע הדברים, הכתיבה, על אף חשיבותה העליונה, לא הגיעה לידי מיצוי מקסימלי תחת עול-החיים ומשאם, והוא מפרסם ארבעה קבצי שירה: הראשון, ב-1968 – "מלך אסור ברהטים", ב-1974 –"ארץ אמור" וסמוך למותו, ב-1991, – "שירי האלף" ו"שירים לבני אדם" [2].

פרסומו ראשון היה דווקא בפרוזה – הסיפור "מעבר לגבול" בחוברת "קשת" (סתיו 1960), שבמסגרתה המשיך לפרסם לאורך השנים.

השיר "מעֵבר", שנבחר להופיע כאן, פותח שער בקובץ "ארץ אמור". שירה זו נכתבה במהלך שנות ה-60-70, שבמהלכן איתן משרת ימים רבים במילואים (מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה). חיבורו לארץ, לעברה, למתרחש בה מול שכניה ובין תושביה, על מכלול ההיבטים של קיומה כמדינה, מעסיק אותו, מטריד ואינו מניח, ומוצא ביטוי במכלול הרחב הזה. החיים והמתים על האדמה הטעונה הזאת, אותה הוא מכנה "ארץ אמור" (תרתי משמע), הם נושא העובר בשירה זו לאורכה. השיר החותם את הקובץ הוא "ילדים" שעורר בשעתו תגובות רבות (פורסם במעריב דצמבר 1976).

השיר "והענן הענק" הוא מתוך "שירי האלף". איתן מודע לתחושת הזמן החולף. כבר בשנות השמונים הוא מדבר על תום האלף. חילופי העונות, מסת הזמן בהיבט הרחב והאדם הבודד כחלק מהמכלול מוצאים ביטוי בשירתו.

ניסיתי לומר מלים אחדות על שני השירים המובאים בגיליון זה. האמת היא שאיתן סירב לדבר על שירתו ולהסבירה. "השירים מדברים בעד עצמם וכל מה שיש לי לומר – אמרתי בהם", כך נהג להשיב. אני, לעומת זאת, יכולה לספר על איתן כאדם, על איתן שכותב את שיריו בכל מקום וזמן, על גבי ניירות מזדמנים, על גבי פיסות ניר-עטיפה לסיגריות, בשעת בוקר מוקדמת ובאמצע יום לוהט במטע הזיתים הנטוע על המדרונות היורדים לכנרת. תמונת הרקע הפיסי של המקום מלווה את שירתו לאורכה כשיקוף של הארץ כולה.

איתן – אדם המחובר למקום, לאדמה, לארץ, לעברה ולעתידה, כותב מתוך ידיעת הזמן החולף והצורך הדוחק להביע את תובנותיו, כאביו, תחושותיו ותקוותו לימים שיבואו.


[1] הכותבת היא אשתו של המשורר איתן איתן.

[2] שני קבצים אלה פורסמו בכרך אחד, אם כי תוכננו כקובצי-שירה נפרדים. ספר נוסף, "האדמה הקורנת", ראה אור לאחר מותו [הערת המערכת].

קרעים במרחב פשוט קשר

מרחב פשוט קשר – צורה שניתן לכווץ אותה עד כדי נקודה בודדת (למשל כדור).

מבוא לטופולוגיה

אִם הָיִיתִי אוֹבֵד שְׁלִיטָה
וּפוֹלֵשׁ לְאַרְצוֹת הַמֶּשִׁי
וּפוֹשֵׁט עַל שְׂדוֹת חָצָב
לֹא עוֹצֵר בְּעַצְמִי בַּפְּשִׁיטָה–
מַה הָיָה מַצָּבִי עַכְשָׁו
עִם קְרָעִים בְּמֶרְחָב פְּשׁוּט קֶשֶׁר
עַל עִקְבוֹת עַצְמִי אֲשֶׁר שָׁב
עַל עִקְבוֹת עַצְמִי? הִיא פְּשׁוּטָה
כְּמוֹ תָּמִיד, תְּשׁוּבָתֵךְ — אַךְ אֵינֶנָּה
יְשִׂימָה אוֹ קְבִילָה עַד הַסּוֹף:
"אֵין עַל מַה לְהַפְגִּין חֲרָטָה"—
מְקַבֵּץ אֶת יָדִי לְאֶגְרוֹף
וּמַרְפֶּה—
מְקֻטָּע.
מְקֻטָּע.
וְחָנוּק. נְשִׁימָה. זְמַנֵּנוּ
עוֹד יָבוֹא. וְיֻסְּרוּ גְּבוּלוֹת
אַחֲרוֹנִים בֵּין כֹּל אַרְצוֹתֵינוּ
וַעֲלֵיהֶן, וְגַם עַל עַצְמֵנוּ
לֹא יִהְיֶה עוֹד צֹרֶךְ לִשְׁלֹט.

ללא כותרת

בַּשָּׁמַיִם שָׁטִים שָׁם וְשׁוּב הַמְּשׁוֹטְטִים הַמּוּתָשִׁים
מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ אֶת אִשְׁתּוֹ מִשְׁתָּעֶלֶת מֵעָשָׁן שֶׁגִּלָּה אֶת הָאֵפֶר
אָפֹר מְגֹרָשׁ מֵהָאֵשׁ הַשּׁוֹאֶלֶת עַל אִישׁ שֶׁשָּׁמַע אֶת תְּשׁוּקָתָהּ
מִשְׁתּוֹלֶלֶת מְשַׁלַּחַת שְׁבָרִים שׁוֹחֲקִים אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּבֻקָּשׁ שֶׁקָּם
לְהַשְׁכִּים בַּשָּׁעָה וּלְשַׁקֵּם לְהָקִים אֶת הַמְּשֻׁתָּקִים הָאֵשׁ הַנּוֹשֶׁקֶת לְשׁוּלֵי
שָׁמַיִם נְטוּשִׁים בְּשִׁכְבַת חֹשֶׁךְ מַשְׁלִים אֶת רֹאשָׁהּ הַשָּׁחוֹר לִמְשֹׁחַ בְּשֶׁמֶן שֶׁקֶר
הָאִישׁ שֶׁחָשׁ שֶׁהוּא אֵשׁ שֶׁלֹּא שׁוֹכֶכֶת וְאִשְׁתּוֹ עָשָׁן וְשִׁנֶּיהָ הַמַּשְׁחִירוֹת אֵשׁ הִיא

מְגַשֶּׁשֶׁת שָׁבָה לְפָגְשׁוֹ שִׁירִים

שֶׁנּוֹתְרוּ מִן הַשְּׁתִיקָה הִיא הָרֶשֶׁת הַשּׁוֹבָה אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת בְּשׁוּלֵי הַשַּׁלְהֶבֶת
לֹא שׁוֹפֶטֶת אַךְ חָשָׁה עַל שִׁכְמָהּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת

שלכת

מָה רָצִיתִי לִגְרוֹף אֶת עֲלֵי הַשַּׁלֶּכֶת,
וְאַחַר-כָּךְ אוֹתָם לֶאֱסוֹף אֶל הַסַּל
כְּדֵי לִתְלוֹת עַל הָעֵץ הָעֵירֹם כְּמַתֶּכֶת
שֶׁבָּרוּחַ נִרְעָד כְּמֻטָּל בְּעַרְסָל.

אַךְ תְּרוּמַת אֵיבָרִים הַחְלָמָה לֹא תַבְטִיחַ,
לֹא תָפִיחַ חַיִּים בַּקְּלִפָּה הַגַּסָּה.
רַק מַצַּע פְּרִי רָקוּב יֵאָרֵג כְּשָׁטִיחַ,
וְיָפִיץ צַחֲנָה מְתוּקָה שֶׁל גְּסִיסָה.

שֶׁלֶד גֶּזַע וּבַד עוֹד נִצָּב שָׁם, שְׁוֵה נֶפֶשׁ,
בִּזְקִיפוּת אֲדִישָׁה אֶל מוּל גֶּשֶׁם וְקוֹר,
הוּא חָשׂוּף לָרוּחוֹת וְטוֹבֵעַ בְּרֶפֶשׁ,
וְאוֹתוֹ הַסּוּפוֹת מְאַיְּמוֹת לַעֲקֹר.

רַק לִבִּי לְבַדּוֹ נֶאֱנָק וְדוֹמֵעַ
עַל מוֹתוֹ שֶׁל הָעֵץ עֵת הַחֹרֶף סָבִיב,
אַךְ בִּינָה קַמָּאִית בּוֹ טְמוּנָה: הוּא – קָמֵעַ,
הַמַּבְטִיחַ תְּחִיָּה וְלִבְלוּב בָּאָבִיב.

ללא כותרת

וְלַיְלָה מַר וְאוֹר שָׂמֵחַ,
רוּחוֹת הָרִים, שַׁלְוַת שְׁפֵלָה
וְעֹז הַפֶּרַח, רֹךְ הָרֵיחַ
הַמִּתְעַלֶּה עַל הַקְּמִילָה –
הַכֹּל שָׁזוּר כְּמוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב,
מָתוֹק וּמָר – הַכֹּל טָעִים,
שִׁירַת הַיּוֹם, תּוּגַת הָעֶרֶב –
הַכֹּל חַיִּים!
הַכֹּל חַיִּים!
הָלוּם אֲנִי בִּפְנֵי הָאַיִן.
הָמוּם אֲנִי בִּפְנֵי הַיֵּשׁ,
אֲשֶׁר נָזִיל יוֹתֵר מִמַּיִם,
אֲשֶׁר שׂוֹרֵף יוֹתֵר מֵאֵשׁ.
וְלַיְלָה מַר וְאוֹר שָׂמֵחַ
מְאוֹתְתִים לְכָל חוּשַׁי
בְּרוֹךְ, בְּרוּחַ וּבְרֵיחַ
כִּי יֵשׁ – הוּא שַׁי!
כִּי יֵשׁ – הוּא שַׁי!

אין טרויה נוספת / ויליאם באטלר ייטס

No Second Troy / William Butler Yeats

מָה אַאֲשִׁים אוֹתָהּ עַל שֶׁמִּלְּאָה
יָמַי בְּצַעַר, אוֹ לָאַחְרוֹנָה
לִמְּדָה טִפְּשִׁים, מְחֻסְּרֵי תְּבוּנָה
דַּרְכֵי פְּרָאוּת. עַל כָּךְ שֶׁבִּגְלָלָהּ
הָיוּ זוֹרְקִים סִמְטוֹת עַל הַשְּׂדֵרוֹת
לוּ כִּתְשׁוּקָה הָיְתָה לָהֶם גְּבוּרָה?
מָה לְרַסֵּן אוֹתָהּ, אֲשֶׁר רוּחָהּ
הָאֲצִילוּת פִּשְּׁטָה כַּבְּעֵרָה
עִם יֹפִי עַז, כְּקֶשֶׁת מְתוּחָה
מִסּוּג שֶׁלֹּא נָפוֹץ כַּיּוֹם, יוּכַל?
מַדּוּעַ, מֶה עָשְׂתָה כְּבָר, בִּהְיוֹתָהּ עַצְמָהּ?
הֲאִם בִּשְׁמָהּ עוֹד טְרוֹיָה תְּאֻכַּל?

Why should I blame her that she filled my days
With misery, or that she would of late
Have taught to ignorant men most violent ways,
Or hurled the little streets upon the great,
Had they but courage equal to desire?
What could have made her peaceful with a mind
That nobleness made simple as a fire,
With beauty like a tightened bow, a kind
That is not natural in an age like this,
Being high and solitary and most stern?
Why, what could she have done, being what she is?
Was there another Troy for her to burn?