העולם ואני

הַבֵּט בִּי, עוֹלָם!
אַתָּה כֹּה יָפֶה.
וַאֲנִי?
צֵל חִוֵּר וְעָלוּב שֶׁל עַצְמִי.
אַתָּה מִתְהַדֵּר בִּצְבָעִים כֹּה רַבִּים.
וַאֲנִי?
כָּל כָּךְ מוֹנוֹטוֹנִי וְחַדְגּוֹנִי.
אַתָּה מְשֻׁפַּע אֵרוּעִים מְרַתְּקִים.
וַאֲנִי?
מְשַׁעְמֵם אֲפִלּוּ אֶת עַצְמִי.
אַתָּה עָצוּם וּרְחַב יָדַיִם.
וַאֲנִי?
כֹּה צַר וּמֻגְבָּל עוֹלָמִי.
עָלֶיךָ כֻּלָּם נִלְחָמִים.
וַאֲנִי?
מַפְסִיד בְּמַאֲבָק נֶגֶד עַצְמִי.
אַתָּה אֵינְסוֹפִי וְנִצְחִי.
וַאֲנִי?
הֶבְזֵק בֶּן-חֲלוֹף הִנֵּנִי.
בְּעֶצֶם, עוֹלָם, אַל תַּבִּיט בִּי…

מחזור חיי לבב

הַלֵּב בִּי מֵקִיץ וּמַכֶּה בֶּחָזֶה,
נִמְרָץ, רַעֲנָן וְצָעִיר.
אָז מָה, לְבָבִי, שׁוּב אַתָּה לִי הוֹזֶה
חֲלוֹם נֶהְדָּר וּבָהִיר?
פּוֹעֵם אַהֲבָה וְהוֹלֵם נְעוּרִים,
הוֹמֶה וַחֲדוּר מוּכָנוּת.
בְּךָ חֲדָרִים מִתְפַּשְּׁטִים, נִפְעָרִים
בְּפֶרֶץ חֲסַר סַבְלָנוּת.
הַמְתֵּן, לְבָבִי, נְקוֹף לְאַט, בִּמְתִינוּת,
הֱיֵה מְחֻשָּׁב וְזָהִיר,
לְבַל לִפְנוֹת עֶרֶב תָּחוּשׁ אֵין-אוֹנוּת,
תָּשׁוּשׁ מֵרוֹב דֹּפֶק מָהִיר,
אַחַר שֶׁכִּלִּיתָ כּוֹחוֹת בְּלִי חֶשְׁבּוֹן,
סָעַרְתָּ בְּעוֹז רְגָשׁוֹת,
שָׂבַעְתָּ כְּאֵב שֶׁל בְּגִידָה וְעֶלְבּוֹן,
אָבְדָּן שֶׁל אֵינְסְפוֹר נְטִישׁוֹת.
כּוֹעֵס וְנִרְגָּן, צִינִיקָן מְפֻכָּח,
סוֹפֵג אַכְזָבוֹת מְנֻסֶּה,
תָּנוּחַ מוּבָס, מְצֻלָּק וְנִשְׁכָּח,
בַּגּוּף תִּתְכַּנֵּס, תִּתְכַּסֶּה.
לִקְרַאת תַּרְדֵּמָה תַּעֲטֶה אֲדִישׁוּת,
שְׁוֵה-נֶפֶשׁ וְקַר כְּקַרְחוֹן,
תִּשְׁכַּח אֵיךְ הָלַמְתָּ, אֲחוּז הִתְרַגְּשׁוּת
שֶׁל תּוֹם, פְּעִימוֹת נִצָּחוֹן.

אתיופי

סיפרתי לתלמידיי על בכיר סופרי רוסיה, אלכסנדר פושקין, שמוצאו מעבד חבשי (כפי הנראה מאתיופיה או קמרון של היום) שנשלח כמתנה למלך רוסיה. והנה זה רק סיימתי את המשפט – ומאחור נשמעת שאלה רועמת של אחד מהם (כמדומני, שחר ק'): "אבל איזה רוסי ירצה לקבל אתיופי במתנה??".

כְּשֶׁאִבְּרָאהִים, הַנַּעַר מִחַבָּשׁ,
שָׁבוּי בִּידֵי טוּרְקִים מֵאֶרֶץ כּוּשׁ טָס,
אוֹתוֹ שַׁגְרִיר מַמְלֶכֶת רוּס בְּקוּשְׁטָא
בְּתוֹר מַתְּנַת שַׁעֲשׁוּעִים רָכַשׁ

לִפְּיוֹטְר, מֶלֶךְ רוּסְיָה רַבָּתִי.
מִשָּׁם לְשָׁם הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה הִיא,
אַךְ נֶצֶר לְזַרְעוֹ הָאַפְרִיקָאִי
הוּא פּוּשְׁקִין, הַסּוֹפֵר הָאַלְמוֹתִי.

וְכָאן, בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הַנִּכְסֶפֶת,
בָּהּ הַשְּׁכִינָה אוֹתָנוּ מְלַטֶּפֶת,
כָּל הַדְּרָכִים קְצָרוֹת, כֻּלָּם שְׁכֵנִים –

רוּסִי בְּאַקְלִימֵנוּ הַסּוּבְּטְרוֹפִּי
לֹא יְבַקֵּשׁ בְּמַתָּנָה אֶתְיוֹפִּי.
לָכֵן גַּם אֵין בָּאָרֶץ פּוּשְׁקִינִים.

> דבר המערכת: "בגלל מה?"

מה שגרם לנו להתאחד היה פשוט מאד: אנחנו אוהבים שירה מעניינת.

במציאות שבה אנו נמצאים, השירה נחשבת לדבר תמוה עבור אנשים תמהוניים – פרט לאלה שבאים מעולם הספרות: משוררים, מבקרים, מו"לים. האם מהנדסת, נהג, רוקחת, מורה (לא לסִפרות), מדענית או סַפָּר צורכים שירה? האם הילדים שגדלים בבתיהם זקוקים לה?

אבל רפואה טובה אמורה לרפא גם אנשים שאינם רופאים בעצמם. אוכל טוב צריך להיות טעים לא רק לשפים. שירה טובה צריכה לדבר גם למי שאינו עוסק בה באופן מקצועי. אחד מאיתנו שאל את הסטודנטים שלו: "מי מכם קורא שירה להנאתו?". אנו בטוחים שבחוג לספרות היו רואים ים של ידיים. ואולם זו היתה הפקולטה להנדסת תוכנה. אף אחד לא הרים יד. רק סטודנט אחד שאל בתמיהה: "אבל בשביל מה?"

האם עבר זמנה של השירה? אנו חושבים שלא. האם אין יותר שירה מעניינת וקולחת בארצנו? אנו בטוחים שיש. אנחנו רואים אנשים שכותבים שירה כזאת. אנחנו משתדלים להיות אנשים שכותבים שירה כזאת. וכשגילינו שכל אחד מאיתנו, בגדול, אוהב את מה שהאחרים כותבים, החלטנו להתאחד כדי לאסוף שירה שאנחנו אוהבים ולחלוק בה עם העולם. כדי שעיני הקוראים שלנו יידלקו כמו שנדלקו עינינו. כדי שאולי, רק אולי, בעקבות מה שאנו עושים, בפעם הבאה שתישאל השאלה, תורמנה יותר ידיים.

ועכשיו קחו את כל מה שכתבנו, ובכל מקום שבו כתוב "שירה" הוסיפו את המילים: "לא רק". אז אם שאלתם, בגלל מה, הנה עכשיו אתם יודעים. בִּגְלַל זֶה.

המערכת

ללא כותרת

בֵּן גִּבּוֹר אָבִיךְ מוּלוֹ רָפֶה צָפָה אָב אוֹיֵב לְבִתּוֹ
בִּכְפָרָהּ כְּפִירָה יָפָה בְּיָפְיָהּ כָּפַר בִּפְנִינֵי שְׂפָתֶיהָ
כְּפוֹר וְאֵפֶר תְּפַזֵּר עַל שְׂפָתָיו לוֹפֶתֶת בִּתְפִלָּה וּבַלַּיְלָה
נוֹפֶלֶת מַחְצִיפָה וּפְצוּעִים מוּקְפֵי סְפֵקוֹת קְפוּאָה צָפָה בְּגוּפָהּ
וּפוֹשֶׁטֶת בְּפִשְׁעָהּ הַנֶּפֶשׁ גְּבָרִים בְּקַרְנֵיהֶם בַּקְּרָב גּוֹהֲרִים לִגְבּוֹר
וּפָרִים כִּפְרִי בַּכְּפָרִים וְצֶפַע צוֹפֶה בְּכָל הַצָּפוּי אֲפִלּוּ בְּפָצְעוֹ צוֹפֵן הוּא צוּף

למה לעזאזל אני כותב?

לומר את זה דוּגרי: לכתוב, בשבילי, זה לבכות כמו ילד. "ואם תִבכֶּה, יועיל לךָ?" – שואלים הגדולים את הילד (מבלי לתפּושׂ כי עצם מוּפרכוּת-השאלה מַתְנֶה – כמו טיב הקול את טיב ההֵד המוּחזר ממנו – את כל מוּפרכוּתה הצפויה-מראש של התשובה). הילד איננו בוכה על מנת שֶ, הוא בוכה מִפּנֵי שֶ. השְּׂרָף מוּקָז מקליפת-העץ כי העץ נחתך. הדם שותת מן הגוף החי כי הגוף נדקר. כתיבה, גם אם היא אקְציה, היא בה-בשעה ריאקציה. אצלי, לרוב, על סֵבֶל. שירים הם תחבּושת אישית.

ושירה, כל חיַי, בשבילי, היא שריקה בחושך. זה אינו מבטל את החושך, אך מפחית, כמין סם משַכֵּך, את הכְּאֵב. היא, שמשתמשת בין השאר באוקסימורונים, מוּשתתת כמו ההֵד עצמו על אוקסימורון בסיסי. מה שקורה בין הקול וההד היא שְנִיוּת יחידאית בה צליל אחד נשמע כִּשניים. מה שקורה בין העט לַנייר הוא תמיד מונולוג דיאלוגי כְּפוּל-פָּנים: אתה הוא הכומר המוודה ואתה הוא המִתוודה. רק מחיצת-העץ של תא-הווידוי, בַּמסורת הקתולית, אינה אפשרית כאן, כמו שום מחיצה. כי שניכם (שאתם אחד) רואים זה את זה באותו ראי.

האִם שני שותפים לְווידוי, שהם אחד, מקילים את ה"דוּגרי"? האִם מי ששורק מאֵימַת החושך עוזר לעצמו באמת? אינני יודע תשובה אמיתית חוץ מזאת שאינני יודע. אך עובדה: אני ממשיך לַחְבֹּט נואשות בגלי המים, וזה אולי מה שמונע לטבוע, וּמָה שקוראים לו שְׂחִיָּה.

צמא

הֲאִם אֵינְךָ רוֹאֶה, הַמְּשׁוֹרֵר,
שֶׁהַצָּמָא הוּא הוּא מַבְעִיר הָאֵשׁ,
וּתְפִלָּתְךָ אֶל הַ"בְּאֵר"
כָּמוֹהָ לְבַקֵּשׁ
מִמֵּי הַבֶּרֶז
לְיַבֵּשׁ.

כִּי צִמְאוֹנְךָ הֲרֵי (כְּמוֹ צִמְאוֹנִי),
בְּאֵר לְלֹא תַּחְתִּית.

לָנֶצַח נְבַקֵּשׁ לִמְצֹא
בַּמַּיִם נֶחָמָה,
עַד רֵד הָעֶרֶב,
עֵת תַּכְרִיעֵנִי תַּרְדֵּמָה.

חלומות

חוֹלֵם הַלּוֹחֵם הַגּוֹסֵס עַל הַחוֹל
שֶׁהוּא נִהְיָה מֶלֶךְ.
וּמְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ – לַחְמוֹל וְלִמְחוֹל,
וְיִתְחוֹלֵל פֶּלֶא.
דָּמוֹ לְאִטּוֹ מְחַלְחֵל אֶל הַחוֹל,
נִהְיֵית זֵעָתוֹ לְמֶלַח.
וּמָה הַחֲלוֹם – לַחְמוֹל וְלִמְחוֹל
וְלִהְיוֹת מֶלֶךְ?
מֶלַח לָבָן עַל גּוּפוֹ הַכָּחֹל.
הוּא לֹא יִהְיֶה מֶלֶךְ.
הַמֶּלַח חוֹלֵם עַל הַלֶּחֶם.
הַחוֹל
חוֹלֵם לִהְיוֹת מֶלַח.

שירה היא ריפוי קבוצתי

שִׁירָה הִיא רִפּוּי קְבוּצָתִי שֶל אֵלֶּה
שֶׁאֵין לָהֶם בְּעֶצֶם לֹא רִפּוּי וְלֹא קְבוּצָה.
זֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר לְאִישׁ חִלּוֹנִי מִן הַתְּפִלָּה
כְּשֶׁלָּחַץ אֱלֹהִים עַל הַגַּז וְהוֹדִיעַ:
"לֹא לַעֲלוֹת יוֹתֵר!"

הֵם מְרִיחִים זֶה אֶת זֶה כִּכְלָבִים,
כְּמוֹ הַהוֹמְלֶסִים בְּגַן-הָעַצְמָאוּת, כְּמוֹ נַרְקוֹמָנִים,
בְּלִי שׁוּם "עֲצוֹר, סִיסְמָה", כְּמוֹ רֵאוּמָטִיזְם אֶת בּוֹא הַגֶּשֶׁם,
כְּמוֹ הַפּוֹרֵץ אֶת הַכַּסֶּפֶת
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹ אֵין כִּסּוּי.

הֵם יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ קֶשֶׁר רוֹפֵף, אִם בִּכְלָל,
בֵּין הַבְּרַנְז'וֹת וְהַקְּלִיקוֹת הַקְּרוּיוֹת יַעֲנִי "קִרְיַת סֵפֶר"
וּבֵין הָרְגָעִים הַנְּדִירִים שֶבָּהֶם
מְדַבֵּר אֱלֹהִים מִן הַסְּנֶה.

הִיא עוֹבֶרֶת דִּירוֹת כְּמוֹ אָסִיר בִּטְחוֹנִי נִמְלָט,
לִפְעָמִים הִיא גָרָה
בַּמְּקוֹמוֹת הַפָּחוֹת מִתְקַבְּלִים עַל הַדַּעַת אַךְ לֹא עַל הַלֵּב
(הֲלֹא פְרַנְק,
הַבּוֹדְלֶר הַיְּהוּדִי הַמֻּפְלָא כְּבָר נִבָּא שֶׁהָעִיר תִּכָּבֵשׁ מִן הַגּ'וֹרָה),
עִם הַשְּׁלֶעפֶּערְס בַּשֶּׁלֶג בַּפַּרְק, עִם הַהֵם
הַנּוֹשְׁכִים אֶת לֵילָם מִבְּדִידוּת.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁהֵם יוֹדְעִים
לְפִי פְּעִימַת הַכְּאֵב בַּקִּישְׁקֶעס,
לְפִי סֻלַּם-רִיכְטֶר-הַלֵּב שֶׁאַף פַּעַם אֵינוֹ מְשַׁקֵּר, מָתַי
הִיא אִתָּם, הִיא אִתָּם בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאִמָּא יֶשְׁנָהּ
אִם אֲפִלּוּ אֵינֶנָּה,
בַּסִּינְקוֹפָּה שֶׁבָּהּ מְקַרְקֵף הַבָּרָק
אֶת עוֹרוֹ שֶׁל הַחֹשֶׁךְ
לְאוֹר.

הגבר הנאהב והגברת השחורה (תעלומת נמעני הסונטות של שייקספיר)

גדול המחזאים ואחד מגדולי המשוררים בספרות-העולם, ויליאם שייקספיר, נולד בעיר האנגלית סטראטפורד, שעל גדות הנהר אֵבוֹן, ב-1564. את הביטוי ההולם ביותר למיעוּט ידיעותינו, עד עצם היום הזה, בִּדבר זהותו האמיתית ותולדות חייו של גאון ספרותי ותיאטרוני זה (אשר הִספּיק ב-52 שנותיו עלי אדמות מה שלא הספיק שום יוצר אחר בכמות ובאיכות גם יחד) נתן מי שכתב עליו לפני כמעט 150 שנה: "כל מה שידוּע לנו בּוודאוּת אודות בּן-אנוש גאוני זה, הוא שנולד בסטראטפורד, נשׂא שם אשה, הוליד צאצאים, עבר ללונדון כשׂחקן בתיאטרון, כתב שירים ומחזות, שב לעירו, כתב את צוואתו ומת ונקבר בעיר הוּלדתו".

עד היום ניצב בסטראטפורד אותו בית, שלפי הסברה הפּופּוּלארית נולד בו שייקספיר, והוא מושך אליו המוני מבקרים ותיירים. אך בין חוקרי יצירתו של גאון זה – המכוּנים שייקספּירולוגים – עדיין נטוּשה מחלוקת חריפה בדבר זהוּתו האמיתית, הן לגבי מחזותיו והן לגבי הסונֶטות המפורסמות שלו.

יש הטוענים כי שייקספיר היה בנו של סורק-צמר ויש הגורסים כי אביו היה עושׂה-כּסיוֹת, ולפי אסכּולה נוספת – קַצָּב. ידוע כי שמה של אמו היה מֶרִי אַרדֶן וכי היא נִמנתה עִם משפּחה מיוּחסת מזו של בעלה. ויליאם הבן למד בבית-ספר תיכון בעירו, בו רכש את מעט הלטינית ועוד פחות מזה את מעט היוונית שידע, נשֹא לאשה את אָן האת'אוויי הקשישה ממנו ב-8 שנים, זכה בהצלחה מרוּבּה כשׂחקן-תיאטרון בלונדון והיה מחזאי (37 מחזות) ושותף עִסקי בשני תיאטראות. ב-1612, בהיותו בן 48, חזר שייקספיר לסטראטפורד, קנה לעצמו בית וישב בו עד יומו האחרון.

אשר לסונֶטות השייקספיריות המפורסמות – מן הראוי להימנע מִטעוּת נפוצה, הרוֹוחת אף בין שוחרי שירה ישׂראליים לא מעטים: אי-ההבחנה בין המילה "סוֹנֶטָה" והמילה "סוֹנָטָה" [1]. סוֹנָטָה היא יצירה מוסיקאלית המבוּצעת ביצוע אינסטרוּמנטאלי (כֵּלִי), להבדיל מִקַנְטָטָה, שהיא יצירה מוסיקאלית המבוּצעת ביצוּע ווֹקאלי (זִמרתי-קולי). היא מונה לרוב 3 או 4 פרקים, המיוּעדים רק לכלִי-נגינה אחד (פּסנתר, כינור וכד'). הסוֹנֶטָה, לעומתה, היא סוּגָה (ז'אנר) ספרותית-שירית, שיש בה 14 שורות (בגימטריה עברית: 14 = זה"ב, וּמִטעם זה כּוּנתה בפי ראשוני המשוררים העבריים שהִתמודדו עם סוּגָה מחמירה ותובענית זו בשם "שיר זה"ב". הבּולטים בין מחבּרי הסונֶטות הקלאסיות היו דַאנטֶה אָלִיגְיֶרִי ופְרַנצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה באיטליה, ויליאם שייקספיר באנגליה, שַארְל בּוֹדְלֶר בצרפת ועוד [2]. בשירה העברית החדשה נִדרשוּ לסוּגה פּיוּטית זו שאול טשרניחובסקי, ש. שלום, שמשון מלצר ולאה גולדברג [3] (ש. שלום היה אף מתרגמן העברי הראשון של כל 154 הסונטות השייקספיריות ואחריו חזרו ועשׂו זאת, איש-איש בזמנו ובסגנונו, אפרים בּרוידא, אריה סתיו ופרופ' שמעון זנדבּנק [4]).

חֶלקן של סונטות שייקספיר מְמֹעָן, כידוע, אל דמות גבר אהוב (בין אם מתוך ידידוּת אפּלטונית ובין אם, כדעת כּמה פרשנים, מתוך אהבה הומוסקסוּאלית), ואילו חלקן האחר – אל "הגברת השחורה (והמִסתורית) מן הסונטות" (שגם על זהוּתה, כמו על זהוּתו של הגבר-הנאהב, נטושה מחלוקת חריפה ורבת-שנים בין השייקספּירולוגים) [5].

על זהוּתו של מוּשׂא-האהבה הגברי בַּסונטות של שייקספּיר מִתנצחות זה שנים רבות דעותיהן של שתי אסכּולות מנוּגדות זו לזו קוטבית. 154 סונטות האהבה נחלקות, כּידוּע, לשתי חטיבות בלתי שוות בּאורכּן, אשר הראשונה בּיניהן מכילה 126 שירים הממוענים לגבר הנאהב. מאחר שבּשער מהדוּרתן המוּדפּסת הראשונה של הסונטות השייקספּיריות (בהוצאת המו"ל תומאס תוֹרְפּ, 1609) מוקדש הקובץ כולו לאלמוני, ששמו נרמז רק בראשי-התיבות W.H., נתגבּשוּ במרוצת הדורות שני מחנות-חוקרים יריבים, המייחסים את ראשי-התיבות המִסתוריים, אלה – לוויליאם הרבּרט (William Herbert), רוזן פמבּרוק, ואלה – להנרי רית'זלי, רוזן סאוּת'אֶמפּטון [6] (Henry Wriothesley).

אם כך ואם כך, היות שמילת-הגוף האנגלית You (כמו גם מקבּילותיה הקדמאיות Thou ו- Thee) ממוענת לזכר ולנקבה כאחד, רשאי הקורא המוּסרני-שמרן לייחס אף את הסונטות שמִמִספּר 1 עד 126 לנִמענת ממין נקבה (כפי שכתב כבר בשעתו פרופ' שמעון הלקין [7]: "בין שהאהבה היא הומוסקסוּאלית ובין שהיא הטרוסקסואלית, תכוּנותיה בּיסודן לעולם אותם לבטים מיוּסרים הם: חסד ותפארת שבּגעגוּעים מִזה, ורעב וצימאון שבּתאווה מִזה". ואילו החטיבה השניה בקובץ הסונטות השייקספיריות, זו שמִסונטה מס' 127 ועד הסונטה האחרונה, שמספּרהּ הוא 154, מוקדשת לדמות נשית המכוּנה בחקר שייקספיר "הגברת השחורה מן הסונטות" ואשר עד היום לא נמצא פתרון מוּסכּם ואחיד לתעלומת זהוּתה ומקומה בחייו של שייקספּיר [8]. מה שברור מעל לכל ספק הוא, שבניגוד לתיאורים השמיימיים בהם מתאר דַאנְטֶה ב"קומדיה האלוהית" שלו את אהובתו, בֵּיאַטְרִיצֶ'ה, או אלה בהם מפארות הסונטות של פּטרארקה את אהובת מחבּרן, לָאוּרָה – מתאר שייקספיר את הגברת השחורה שלו כאשה מכוערת, נימפומאנית ובוגדנית, המשפּילה אותו בלי הרף (תופעה מאזוכיסטית החוזרת גם בתיאורי מוּשׂא משיכתו האֶרוטית של שארל בודלר בספר הסונטות שלו, "פרחי הרע").


[1] שתי מילים אלה, אף כי הן שונות לחלוטין במשמעותן ובגלגולן, הן בסופו של דבר בעלות מקור משותף – מהמילה הלטינית sonus שפירושה "צליל" [הערת המערכת].

[2] למעשה, השפה השנייה (אחרי האיטלקית) שבה נכתבו אי-פעם סונטות עלי אדמות היתה דווקא העברית, בה כתב עמנואל הרומי, בן-דורו (וייתכן שגם מכָּרו) של דאנטה, שהקדים את שאר כותבי הסונטות הנזכרים, לרבות פטררקה. הסונטות של עמנואל הרומי כתובות בעברית ברורה וקולחת שמובנת גם לקורא בן-זמננו, ועוסקות במגוון עצום של נושאים תוך שילוב חוש-ההומור המיוחד המאפיין את מחברן [הערת המערכת].

[3] מסורת זו נמשכת אף בדור החדש בקרב משוררים שלא זנחו את אמנות הצורה בשירה; בין השאר, דורי מנור ידוע בחיבתו לסוגה זו. גם בגיליון זה של "בגלל" מתפרסמות שתי סונטות – "ספירת העומר" מאת חוה-ברכה קורזקובה ו"אתיופי" מאת אלי בר-יהלום [הערת המערכת].

[4] בימינו ממש נוספה לרשימה זו פרופ' זיוה שמיר, שבשנת 2010 הוציאה לאור מהדורה מתורגמת היטב של כל הסונטות השייקספיריות, והגדילה לעשות כאשר הפכה מהדורה זו לזמינה לציבור בחינם – היא מפורסמת באתר האינטרנט שלה. פרט למתרגמים אלה (ולפרופ' יוסי גמזו, מחבר המאמר, המכין כעת את תרגומו המלא שחלק ממנו מתפרסם בגיליון זה), היו משוררים שתרגמו לעברית סונטות אחדות של שייקספיר, אך לא את כולן: למשל, מאיר ויזלטיר או (בעת האחרונה) אנה הרמן [הערת המערכת].

[5] בין שש הסונטות המתפרסמות בגיליון זה שלוש מוקדשות לגבר ושלוש – לאשה.

[6] חשוב להוסיף שבתחתית ההקדשה המדוברת במהדורה הראשונה מתנוססת חתימה, אבל היא אינה של שייקספיר: אלה האותיות T.T., המצביעות על המו"ל, תומס תורפ, ולא על המשורר, כעל כותב ההקדשה; עובדה זו הולידה אשכול-אסכולות שלם המפרש את "W.H." באופן שונה לגמרי משתי האסכולות המוזכרות במאמר זה – החל ברעיון שמדובר בטעות דפוס ויש לקרוא "W.S.": המו"ל פשוט מקדיש את הספר לאיש שיצר את השירים המודפסים בו, ויליאם שייקספיר [הערת המערכת].

[7] מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", 12.8.77.

[8] כל חיפוש באינטרנט יניב, מן הסתם, שפע של תיאוריות על זהותה של גברת נעלמה זו (כולל תיאוריה אקזוטית האומרת שהגברת הייתה שחורה במלוא מובן המילה – יצאנית אפריקאית בשם לוסי שהתגוררה באנגליה באותם ימים). ראוי לציין שאחת מהסונטות (קמ"ה) מכילה אזכור פונטי לשם נעוריה של גב' שייקספיר בכבודה ובעצמה: "hate away" – האת'אוויי, ולכן, כנראה, לפחות סונטה זו מוקדשת לה [הערת המערכת].