שש סונטות / ויליאם שייקספיר

הסונטות של שייקספיר תורגמו לעברית במלואן לפחות חמש פעמים.
פרופ' יוסי גמזו עובד כעת על תרגום חדש: שש סונטות מתוכו מתפרסמות כאן לראשונה.
פרט ליופי השירי, הסונטות של שייקספיר צופנות גם חידות, שכל ניסיון לפתור אותן דומה לסיפור מתח של ממש. אחד מ"סיפורי מתח" אלה מופיע בגיליון זה בדמות מאמרו של גמזו "הגבר הנאהב והגברת השחורה: תעלומת נמעני הסונטות של שייקספיר".


סונטה ב

בְּצוּר עַל מִצְחֲךְ מֵ"ם חֳרָפִים
וּבִכְרוֹתָם שׁוּחוֹת בִּשְׂדֵה נוֹיְךָ,
גְּאוֹן-סוּת-עֲלוּמֶיךָ – בּוֹ צוֹפִים
בְּלִי גְבוּל עַתָּה – יְהִי בְּלוֹי-אֶבְלְךָ.

אִם תִּשָּׁאֵל: "אֵי יָפְיְךָ וְאָן
חָמְקוּ אוֹצְרוֹת-עֵת-תְּשׁוּקַתְךָ חָמֹק?"
חֶרְפָּה וּתְהִלַּת-שָׁוְא הֵן אִם תִּטְעַן
כִּי בְּ עֵ י נֶ י ךָ הַשְּׁקוּעוֹת עָמֹק.

עַד מַה נַּהֲלָלָה הָיְתָה יוֹתֵר
תַּכְלִית נוֹיְךָ לוּא סַחְתָּ: "בְּ נִ י, נָאוֶה,
אֶת חֶשְׁבּוֹנִי יַשְׁלִים, אַף יְכַפֵּר" –
בְּהַרְאוֹתְךָ, כִּי בּ וֹ נוֹיְךָ יִנְוֶה.

כָּךְ, בְּעֶדְנָה, בְּלוֹתְךָ עוֹד תְּנֻחַם
וּכְפוֹר-דַּמְךָ יֵרָא לְךָ כְּחַם.

II

When forty winters shall besiege thy brow,
And dig deep trenches in thy beauty's field,
Thy youth's proud livery so gazed on now,
Will be a totter'd weed of small worth held:

Then being asked, where all thy beauty lies,
Where all the treasure of thy lusty days;
To say, within thine own deep sunken eyes,
Were an all-eating shame, and thriftless praise.

How much more praise deserv'd thy beauty's use,
If thou couldst answer 'This fair child of mine
Shall sum my count, and make my old excuse,'
Proving his beauty by succession thine!

This were to be new made when thou art old,
And see thy blood warm when thou feel'st it cold.


סונטה נ"ז

כְּעַבְדְּךָ – מָה אֶעֱשֶׂה, זוּלַת
מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ בְּעִתָּן?
לֹא זְמַן יָקָר לִי, לֹא שֵׁרוּת יוּשַׁת
עָלַי, עַד אִם תִּרְצֶה בּוֹ וְיֻתַּן.

אַף לֹא אָעֵז לִגְעֹר בִּשְׁעַת-אֵין-קֵץ
עֵת בַּשָּׁעוֹן אֶצְפֶּה בְּלֵב קַנָּא
לְךָ, מוֹשְׁלִי, אַף לֹא, בְּהִתְחַמֵּץ
לִבִּי אָעֵז לִתְהוֹת לְאָן פָּנָה

כְּבוֹדוֹ בְּהֵעָדְרוֹ וּמָה טִיבָם
שֶׁל מַעֲשָׂיו, כִּי אִם בְּתוּגָתוֹ
שֶׁל עֶבֶד אֶהֱגֶה מָה רָב טוּבָם
שֶׁל אֵלֶּה הַשְּׁרוּיִים בִּמְחִצָּתוֹ.

כֹּה נִבְעָרָה הָאַהֲבָה, שֶׁגַּם
אִם בָּהּ תִפְגַּע – לֹא תְדוּנְךָ לִפְגָם.

LVII

Being your slave what should I do but tend
Upon the hours, and times of your desire?
I have no precious time at all to spend;
Nor services to do, till you require.

Nor dare I chide the world without end hour,
Whilst I, my sovereign, watch the clock for you,
Nor think the bitterness of absence sour,
When you have bid your servant once adieu;

Nor dare I question with my jealous thought
Where you may be, or your affairs suppose,
But, like a sad slave, stay and think of nought
Save, where you are, how happy you make those.

So true a fool is love, that in your will,
Though you do anything, he thinks no ill.


סונטה ע"ג

עוֹנַת-שָׁנָה זוֹ – בִּ י תוּכַל לִסְקֹר:
עֵת עֲלֵי צְהוֹב, אוֹ כְּלָל לֹא, אוֹ סְפוּרִים,
תְּלוּיִּים עַל עֳפָאִים נוֹקְשִׁים מוּל קֹר,
בָּם רָנוּ הַמְּתֻקּוֹת בַּצִּפֳּרִים

שֶׁמַּקְהַלְתָּן חָרְבָה. בִּי – יוֹם קָמֵל
בְּדִמְדוּמֵי-שְׁקִיעָה תִרְאֶה, בִּפְאַת-
הַמַּעֲרָב, עֵת יַדִּיחוֹ שְׁחוֹר-לֵיל:
כְּפִיל-מָוֶת, הַחוֹתֵם הַכֹּל בִּשְׁנָת.

תִּרְאֶה בִּי לַהַב שֶׁנִּדּוֹן לִכְרֹעַ
בְּאֵפֶר-עֲלוּמָיו אֲשֶׁר נִמְשַׁל
לְעֶרֶשֹ-מָוֶת בּוֹ יִתַּם לִגְווֹעַ
עִם זֶה, אֲשֶׁר הָיָה לוֹ מַאֲכָל.

זֹאת בַּנְתָּ – וַתֹאהַב בְּיֶתֶר שְׂאֵת
אֶת שֶׁלִּנְטֹש אֻלַּצְתָּ טֶרֶם עֵת.

LXXIII

That time of year thou mayst in me behold
When yellow leaves, or none, or few, do hang
Upon those boughs which shake against the cold,
Bare ruined choirs, where late the sweet birds sang.

In me thou see'st the twilight of such day
As after sunset fadeth in the west;
Which by and by black night doth take away,
Death's second self, that seals up all in rest.

In me thou see'st the glowing of such fire,
That on the ashes of his youth doth lie,
As the death-bed, whereon it must expire,
Consumed with that which it was nourish'd by.

This thou perceiv'st, which makes thy love more strong,
To love that well, which thou must leave ere long.


סונטה קמ"ט

כְּלוּם לְכַחֵשׁ תּוּכְלִי, הָאַכְזָרִית,
כִּי אֹהֲבֵךְ, עֵת בִּי, עִמָּךְ, אֶפְגֹּל?
כְּלוּם לֹא אוֹתִי מִזִּכְרוֹנִי זָרִית
בַּהֲגוֹתִי רַק בָּךְ, רוֹדֶנֶת-כֹּל?

מִי לָךְ שׂוֹנֵא שֶׁאֶקְרָאוֹ "רֵעִי"?
לְמִי הֶחְנַפְתִּי אִם עוֹרֵר קִצְפֵּךְ?
לֹא, בִּי-עַצְמִי, בַּאֲנָחָה וָהִי
כְּלוּם לֹא אֶנְקֹם אִם בִּי יִחַר אַפֵּךְ?

מָה מַעֲלָה בִּי שֶׁאָחוּשׁ רִמּוּם בָּהּ
וְכֹה גֵאָה הִיא שֵׁרוּתֵךְ לִבְזוֹת
בִּסְגֹד כָּל סְגוּלוֹתַי לִפְגָם וָמוּם בָּךְ,
כְּנוּעוֹת לְנִיד עֵינַיִךְ הַחוֹזוֹת?

אַךְ, אֲהוּבָה, שִׂטְמִינִי מַשְׁטֵמָה:
פִּקְּחִים, אָבִין, אָהַבְתְּ. אֲנִי – סוּמָא.

CXLIX

Canst thou, O cruel! say I love thee not,
When I against myself with thee partake?
Do I not think on thee, when I forgot
Am of my self, all tyrant, for thy sake?

Who hateth thee that I do call my friend,
On whom frown'st thou that I do fawn upon,
Nay, if thou lour'st on me, do I not spend
Revenge upon myself with present moan?

What merit do I in my self respect,
That is so proud thy service to despise,
When all my best doth worship thy defect,
Commanded by the motion of thine eyes?

But, love, hate on, for now I know thy mind,
Those that can see thou lov'st, and I am blind.


סונטה קנ"ב

עֵת אֲהַבְתִּיךְ – נִשְׁבַּעְתִּי שָׁוְא, יָדַעַתְּ,
אַךְ אַתְּ כִּפְלַיִם שְׁבוּעוֹת-לֵב הֵפַרְתְּ:
לְעֶרֶשׂ-בַּעֲלֵךְ וְלִי, עֵת אַהַב
טָרִי בִּשְׁבוּעַת-שְׂנֹא טְרִיָּה הֵמַרְתְּ.

אַךְ מָה אַלִּין עַל כֵּפֶל בְּגִידוֹתַיִךְ
אִם פִּי עֶשְׂרִים כִּזַּבְתִּי לָךְ אֲנִי?
כִּי שְׁבוּעוֹתַי כֻּלָּן רַק בְּעוֹכְרַיִךְ
וּבָךְ אָבַד כָּל יֹשֶׁר-אֱמוּנִי.

כִּי נִדְרֵי-תֹּם עַל תֹּם-חַסְדֵּךְ נָדַרְתִּי:
אֱמֶת, אֵמוּן וְאַהַב מָה נָאוּ
וּכְדֵי הָאֵר אוֹתָךְ עֵינַי עִוַּרְתִּי
אוֹ הִשְׁבַּעְתִּין לִכְפֹּר בְּשֶׁרָאוּ.

כִּי אַתְּ יָפָה – שָׁוְא, שָׁוְא נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ,
שְׁבוּעָה שְׁווּאָה הִיא שֶׁקֶר נֶאֱלָח!

CLII

In loving thee thou know'st I am forsworn,
But thou art twice forsworn, to me love swearing;
In act thy bed-vow broke, and new faith torn,
In vowing new hate after new love bearing:

But why of two oaths' breach do I accuse thee,
When I break twenty? I am perjured most;
For all my vows are oaths but to misuse thee,
And all my honest faith in thee is lost:

For I have sworn deep oaths of thy deep kindness,
Oaths of thy love, thy truth, thy constancy;
And, to enlighten thee, gave eyes to blindness,
Or made them swear against the thing they see;

For I have sworn thee fair; more perjured eye,
To swear against the truth so foul a lie!


סונטה קנ"ד

נִרְדַּם לוֹ אֵל-הָאַהֲבָה הַקָּט
וּלְצִדּוֹ אוּדוֹ מַצִּית-הַלֵּב,
בְּעוֹד רֹב נִימְפוֹת שֶׁנָּדְרוּ צִנְעַת-
פְּרִישׁוּת קָרְבוּ, טָפֹף וְהִתְקָרֵב;

אַךְ הַיָּפָה בַּחֲסוּדוֹת שֶבָּן
בְּיַד-עַלְמָה אֶת זוֹ הָאֵש הֵרִימָה,
אֵש בָּהּ בִּשְלַל לִבּוֹת-אֱמֶת לֻבַּן
חֻמָּם וְיִחוּמָם; וְכָךְ הִרְדִּימָה

בְּיַד-בְּתוּלָה שַׂר-חֵשֶׁק פְּרוּק-הַנֶּשֶׁק,
בִּבְאֵר קְרִירָה כִּבְּתָה הִיא אֶת הָאוּד
שֶחֹם נִצְחִי הִלְהִיט בָּהּ מֵאֵש-חֵשֶׁק
וַהֲפָכָהּ מֶרְחַץ-חַמֵּי-רִפְאוּת.

אַךְ לִי, גְבִרְתִּי, רִפְאוּת אֵין: מֵי מַבּוּעַ
אֵש-אַהַב בָּם, אַךְ הֵם – לֹא יְכַבּוּהָ.

CLIV

The little Love-god lying once asleep,
Laid by his side his heart-inflaming brand,
Whilst many nymphs that vowed chaste life to keep
Came tripping by; but in her maiden hand

The fairest votary took up that fire
Which many legions of true hearts had warmed;
And so the General of hot desire
Was, sleeping, by a virgin hand disarmed.

This brand she quenched in a cool well by,
Which from Love's fire took heat perpetual,
Growing a bath and healthful remedy,
For men diseased; but I, my mistress' thrall,

Came there for cure and this by that I prove,
Love's fire heats water, water cools not love.

אין טרויה נוספת / ויליאם באטלר ייטס

No Second Troy / William Butler Yeats

מָה אַאֲשִׁים אוֹתָהּ עַל שֶׁמִּלְּאָה
יָמַי בְּצַעַר, אוֹ לָאַחְרוֹנָה
לִמְּדָה טִפְּשִׁים, מְחֻסְּרֵי תְּבוּנָה
דַּרְכֵי פְּרָאוּת. עַל כָּךְ שֶׁבִּגְלָלָהּ
הָיוּ זוֹרְקִים סִמְטוֹת עַל הַשְּׂדֵרוֹת
לוּ כִּתְשׁוּקָה הָיְתָה לָהֶם גְּבוּרָה?
מָה לְרַסֵּן אוֹתָהּ, אֲשֶׁר רוּחָהּ
הָאֲצִילוּת פִּשְּׁטָה כַּבְּעֵרָה
עִם יֹפִי עַז, כְּקֶשֶׁת מְתוּחָה
מִסּוּג שֶׁלֹּא נָפוֹץ כַּיּוֹם, יוּכַל?
מַדּוּעַ, מֶה עָשְׂתָה כְּבָר, בִּהְיוֹתָהּ עַצְמָהּ?
הֲאִם בִּשְׁמָהּ עוֹד טְרוֹיָה תְּאֻכַּל?

Why should I blame her that she filled my days
With misery, or that she would of late
Have taught to ignorant men most violent ways,
Or hurled the little streets upon the great,
Had they but courage equal to desire?
What could have made her peaceful with a mind
That nobleness made simple as a fire,
With beauty like a tightened bow, a kind
That is not natural in an age like this,
Being high and solitary and most stern?
Why, what could she have done, being what she is?
Was there another Troy for her to burn?

בשורות התום / ויליאם בלייק

Auguries of Innocence ( William Blake )

לִרְאוֹת גַּן-עֵדֶן בְּפֶרַח קָט
וּבְגַרְגֵּר חוֹל – תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ,
לֶאֱחוֹז בָּאֵינְסוֹף בְּכַף הַיָּד
וּבַנֶּצַח כֻּלּוֹ – בְּשָׁעָה.

אֲדֹם-חָזֶה בַּכְּלוּב– מַרְעִים
אֶת מַלְאֲכֵי הָרְקִיעִים.
יוֹנִים בַּשֺּׁבַךְ הוֹמִיּוֹת
מְטַלְטְלוֹת שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת.
כֶּלֶב מֻרְעָב בְּפִתְחֲךָ
הוּא אוֹת לְקֵץ הַמַּמְלָכָה,
וְסוּס מֻצְלָף בְּיַד אָדָם
לֹא יְכֻפַּר אֶלָּא בְּדָם.
צִוְחַת אַרְנֶבֶת בִּמְנוּסָה
תִּקְרַע מִמּוֹחֲךָ פִּסָּה.
כְּשֶׁעֶפְרוֹנִי שׁוֹבֵר כָּנָף
חָדֵל מִזִּמְרָתוֹ שָׂרָף.
תִּגְרַת תַּרְנְגֹלֵי-זִירָה
עַל הַחַמָּה תַּפִּיל מוֹרָא.
כְּשֶׁמֵּילִילִים זְאֵב וְשַׁחַל
עוֹלָה עוֹד נֶפֶשׁ מִבּוֹר-שַׁחַת.
הַצְּבִי שֶׁנָּע וָנָד חָפְשִׁי
יָבִיא מַרְגּוֹעַ לְנַפְשִׁי.
שֶׂה שֶׁנִּשְׁחָט מָדוֹן מַשְׁכִּין
אֲבָל סוֹלֵחַ לַסַּכִּין.
עֲטַלֵּפֵי הַלֵּיל חוֹמְקִים
מִתּוֹךְ מוֹחוֹת מְפַקְפְּקִים.
קְרִיאַת תִּנְשֶׁמֶת תְּסַפֵּר
אֶת חֶרְדָּתוֹ שֶׁל לֵב כּוֹפֵר.
אִם בְּחוֹחִית שָׁלַחְתָּ יָד
יִבְזוּךָ אֲנָשִׁים לָעַד,
וְאִם בְּשׁוֹר עוֹרַרְתָּ זַעַם
לֹא תֹאהַבְךָ אִשָּׁה אַף פַּעַם.
יַלְדּוֹן סוֹרֵר שֶׁצָּד יַבְחוּשׁ
רֻגְזוֹ שֶׁל עַכָּבִישׁ יָחוּשׁ.
לְחִפּוּשִׁית אִם תִּתְאַנֶּה
סֻכָּה בַּגֵּיהִנּוֹם תִּבְנֶה.
הַזַּחַל בֵּין עֲלֵי הַשִּׂיחַ
עַל יִסּוּרֵי אִמְּךָ מֵשִׂיחַ.
אַל תַּהֲרוֹג פַּרְפָּר אוֹ עָשׁ
כִּי יוֹם הַדִּין אֵלֵינוּ חָשׁ.
הַמְּאַמֵּן סוּסוֹ לַקְּרָב
אֱלֵי גַּן-עֵדֶן לֹא יִקְרַב.
חָתוּל אוֹ כֶּלֶב דַּל בָּשָׂר,
הַאֲכִילֵם – וְלֹא תֶּחְסַר.
יַתּוּשׁ קֵיצִי – מֵאַיִן בָּא
כָּל רַעֲלוֹ? מִן הַדִּבָּה.
אַרְסוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ מֵאַיִן?
מִזֵּעָתָם שֶׁל צָרֵי-עַיִן.
דְּקִירַת עֻקְצָן שֶׁל הַדְּבוֹרִים
אֵינָהּ אֶלָּא קִנְאַת סוֹפְרִים.
גְּלִימַת נָסִיךְ, בְּלוֹאֵי קַבְּצָן
הֵם עֹבֶשׁ עַל כִּיסֵי קַמְּצָן.
אֱמֶת שֶׁבְּזָדוֹן דִּבַּרְתָּ
שִׁקְרִית מִשֶּׁקֶר שֶׁשִּׁקַּרְתָּ.
כָּל אֵלֶּה – צִדְקָתָם לָעַד:
לְגִיל וָחִיל אֱנוֹשׁ יוּלַּד;
כְּשֶׁזֹּאת נֵדַע, בּוֹטְחִים נִצְעַד
בְּעוֹלָמֵנוּ הַמְּיוּעָד.
כִּשְׁתִי וָעֵרֶב – חִיל וָגִיל,
לַנֶּפֶשׁ הַנִּצְחִית – מְעִיל.
מִתַּחַת כָּל טִרְדָּה וְחִיל
נוֹצֵץ מִשְׁיוֹ שֶׁל חוּט הַגִּיל.
תִּינוֹק אֵינוֹ רַק חִתּוּלִים
בְּמֶרְחָבֵינוּ הַגְּדוֹלִים;
זְרוֹעוֹת נוֹלְדוּ, חֻשְּׁלוּ כֵּלִים,
אִכָּר יָבִין זֹאת – וְיַשְׁלִים.
דִּמְעָה בְּעַיִן מְנַצְנֶצֶת
הוֹפֶכֶת לְתִינוֹק בַּנֶּצַח;
עַלְמוֹת הַחֵן אָז יִתְפְּסוּהוּ,
אֶל חֵיק הָעֹנֶג יָשִׁיבוּהוּ.
כָּל שְׁאָגָה שֶׁמְּהַדְהֶדֶת
מַכָּה גַּלִּים עַל חוֹף גַּן-עֵדֶן.
עוֹלָל בּוֹכֶה תַּחַת פַּרְגּוֹל
רוֹשֵׁם "נָקָם!" עַל קִיר הַשְּׁאוֹל.
כְּסוּתוֹ שֶׁל רָשׁ תִּקְרַע קְרָעִים
בְּכָל שִׁבְעַת הָרְקִיעִים.
חַיָּל חָמוּשׁ לַמִּלְחָמָה
מַרְאֶהוּ מְשַׁתֵּק חַמָּה.
פְּרוּטַת עָנִי – עֶרְכָּהּ כַּבִּיר
מֵעֵרֶךְ כָּל אוֹצְרוֹת אוֹפִיר.
פְּרוּטַת עָמֵל שֶׁנִּגְזְלָה
תִּקְנֶה אֶת הַמַּלְכוּת כֻּלָּהּ,
וְגַם אִם לֹא, תִּמְכֹּר וַדַּאי
אֶת נַחְלָתוֹ שֶׁל הַכִּילַי.
הַבָּז לֶאֱמוּנַת הַטָּף –
יָבוּזוּ לוֹ בִּרְבוֹת שְׁנוֹתָיו.
הַמְּלַמֵּד יַלְדּוֹ סָפֵק
מִבּוֹר קִבְרוֹ לֹא יִתְחַמֵּק.
הַמְּכַבֵּד יַלְדוּת וְתֹם
יִגְבַּר עַל אֵשׁ הַגֵּיהִנּוֹם.
בִּינַת יָשִׁישׁ, מִשְׂחַק הַטָּף –
פִּרְחֵי אָבִיב הֵם וּפְרִי-סְתָיו.
מַקְשָׁן – גַּאֲוָתוֹ בְּפִיו,
אַךְ לֹא יֵדַע מַה לְּהַשִּׁיב.אִם לַסַּפְקָן תְּשׁוּבוֹת תַּרְבֶּה
אֶת אוֹר הַדַּעַת תְּכַבֶּה.
הָעַז בָּרְעָלִים נִגָּר
מִזֵּר דַּפְנָה שֶׁלַּקֵּיסָר.
לֹא קָם לָאֱנוֹשׁוּת שָׂטָן
כִּבְרַק שִׁרְיוֹן פְּלָדָה אֵיתָן.
לְעֵת תֻּזְהַב הַמַּחְרֵשָׁה
גַּם הַקִּנְאָה תַּרְכִּין רֹאשָׁהּ.
צִרְצוּר צְרָצַר, חִידוֹת סְתוּמוֹת
הֵם לַסָּפֵק תְּשׁוּבוֹת הוֹלְמוֹת.
מְעוֹף הַנֵּץ, זְחִילַת הַחֶרֶק
יַצְהִילוּ פְּנֵי חָכְמָה חִגֶּרֶת.
לָעַד יִהְיֶה עִוֵּר הַמִּין:
לִשְׁתֵּי עֵינָיו לֹא יַאֲמִין.
חַמָּה וּלְבָנָה יִלְקוּ
אִם רֶגַע קַל יְפַקְפְּקוּ.
מִתּוֹךְ תְּשׁוּקָה תַּרְבֶּה חֵילְךָ
אַךְ לֹא אִם הַתְּשׁוּקָה – בְּךָ.
הַמְּהַמְּרִים וְהַזּוֹנוֹת
חוֹרְצִים גוֹרָל שֶׁל מְדִינוֹת.
קְרִיאוֹת זוֹנָה בָּרְחוֹבוֹת
תַּכְרִיךְ לְאַנְגְּלִיָה טוֹוֹות;
הַמַּרְוִיחִים, הַמַּפְסִידִים
לְנֹכַח אֲרוֹנָהּ רוֹקְדִים.
כָּל יוֹם, כָּל לֵיל נוֹלָד אֱנוֹשׁ
וּמְנַת חֶלְקוֹ – עֱנוּת וָרוֹשׁ.
כָּל לֵיל, כָּל יוֹם אֱנוֹשׁ נוֹלָד
וְשִׂמְחָתוֹ תִּנּוֹן לָעַד.
זֶה לְצַהֲלָה יוּלַּד
וְרֵעוֹ – לְאֹפֶל-עַד.
בְּכַחַש נְשָׂרֵךְ דַּרְכֵּנוּ
אִם לֹא נִרְאֶה בִּשְׁתֵּי עֵינֵינוּ
שֶׁנּוֹלְדוּ בַּשְּׁחוֹר לָמוּת בַּשְּׁחוֹר
בְּנוּם הַנֶּפֶשׁ בְּחֵיק הָאוֹר.
הָאֵל נִגְלֶה, הָאֵל הוּא אוֹר
לַנְּפָשׁוֹת שׁוֹכְנוֹת הַשְּׁחוֹר,
אַךְ מִי שֶׁאוֹר הוּא נַחְלָתוֹ
בִּדְמוּת אָדָם יִרְאֶה אוֹתוֹ.

To see a world in a grain of sand
And a heaven in a wild flower,
Hold infinity in the palm of your hand
And eternity in an hour.

A robin redbreast in a cage
Puts all heaven in a rage.
A dove-house filled with doves and pigeons
Shudders hell through all its regions.
A dog starved at his master's gate
Predicts the ruin of the state.
A horse misused upon the road
Calls to heaven for human blood.
Each outcry of the hunted hare
A fibre from the brain does tear.
A skylark wounded in the wing,
A cherubim does cease to sing.
The game-cock clipped and armed for fight
Does the rising sun affright.
Every wolf's and lion's howl
Raises from hell a human soul.
The wild deer wandering here and there
Keeps the human soul from care.
The lamb misused breeds public strife,
And yet forgives the butcher's knife.
The bat that flits at close of eve
Has left the brain that won't believe.
The owl that calls upon the night
Speaks the unbeliever's fright.
He who shall hurt the little wren
Shall never be beloved by men.
He who the ox to wrath has moved
Shall never be by woman loved.
The wanton boy that kills the fly
Shall feel the spider's enmity.
He who torments the chafer's sprite
Weaves a bower in endless night.
The caterpillar on the leaf
Repeats to thee thy mother's grief.
Kill not the moth nor butterfly,
For the Last Judgment draweth nigh.
He who shall train the horse to war
Shall never pass the polar bar.
The beggar's dog and widow's cat,
Feed them, and thou wilt grow fat.
The gnat that sings his summer's song
Poison gets from Slander's tongue.
The poison of the snake and newt
Is the sweat of Envy's foot.
The poison of the honey-bee
Is the artist's jealousy.
The prince's robes and beggar's rags
Are toadstools on the miser's bags.
A truth that's told with bad intent
Beats all the lies you can invent.
It is right it should be so:
Man was made for joy and woe;
And when this we rightly know
Through the world we safely go.
Joy and woe are woven fine,
A clothing for the soul divine.
Under every grief and pine
Runs a joy with silken twine.
The babe is more than swaddling bands,
Throughout all these human lands;
Tools were made and born were hands,
Every farmer understands.
Every tear from every eye
Becomes a babe in eternity;
This is caught by females bright
And returned to its own delight.
The bleat, the bark, bellow, and roar
Are waves that beat on heaven's shore.
The babe that weeps the rod beneath
Writes Revenge! in realms of death.
The beggar's rags fluttering in air
Does to rags the heavens tear.
The soldier armed with sword and gun
Palsied strikes the summer's sun.
The poor man's farthing is worth more
Than all the gold on Afric's shore.
One mite wrung from the labourer's hands
Shall buy and sell the miser's lands,
Or if protected from on high
Does that whole nation sell and buy.
He who mocks the infant's faith
Shall be mocked in age and death.
He who shall teach the child to doubt
The rotting grave shall ne'er get out.
He who respects the infant's faith
Triumphs over hell and death.
The child's toys and the old man's reasons
Are the fruits of the two seasons.
The questioner who sits so sly
Shall never know how to reply.
He who replies to words of doubt
Doth put the light of knowledge out.
The strongest poison ever known
Came from Caesar's laurel crown.
Nought can deform the human race
Like to the armour's iron brace.
When gold and gems adorn the plough
To peaceful arts shall Envy bow.
A riddle or the cricket's cry
Is to doubt a fit reply.
The emmet's inch and eagle's mile
Make lame philosophy to smile.
He who doubts from what he sees
Will ne'er believe, do what you please.
If the sun and moon should doubt,
They'd immediately go out.
To be in a passion you good may do,
But no good if a passion is in you.
The whore and gambler, by the state
Licensed, build that nation's fate.
The harlot's cry from street to street
Shall weave old England's winding sheet.
The winner's shout, the loser's curse,
Dance before dead England's hearse.
Every night and every morn
Some to misery are born.
Every morn and every night
Some are born to sweet delight.
Some are born to sweet delight,
Some are born to endless night.
We are led to believe a lie
When we see not through the eye
Which was born in a night to perish in a night,
When the soul slept in beams of light.
God appears, and God is light
To those poor souls who dwell in night,
But does a human form display
To those who dwell in realms of day.