שש סונטות / ויליאם שייקספיר

הסונטות של שייקספיר תורגמו לעברית במלואן לפחות חמש פעמים.
פרופ' יוסי גמזו עובד כעת על תרגום חדש: שש סונטות מתוכו מתפרסמות כאן לראשונה.
פרט ליופי השירי, הסונטות של שייקספיר צופנות גם חידות, שכל ניסיון לפתור אותן דומה לסיפור מתח של ממש. אחד מ"סיפורי מתח" אלה מופיע בגיליון זה בדמות מאמרו של גמזו "הגבר הנאהב והגברת השחורה: תעלומת נמעני הסונטות של שייקספיר".


סונטה ב

בְּצוּר עַל מִצְחֲךְ מֵ"ם חֳרָפִים
וּבִכְרוֹתָם שׁוּחוֹת בִּשְׂדֵה נוֹיְךָ,
גְּאוֹן-סוּת-עֲלוּמֶיךָ – בּוֹ צוֹפִים
בְּלִי גְבוּל עַתָּה – יְהִי בְּלוֹי-אֶבְלְךָ.

אִם תִּשָּׁאֵל: "אֵי יָפְיְךָ וְאָן
חָמְקוּ אוֹצְרוֹת-עֵת-תְּשׁוּקַתְךָ חָמֹק?"
חֶרְפָּה וּתְהִלַּת-שָׁוְא הֵן אִם תִּטְעַן
כִּי בְּ עֵ י נֶ י ךָ הַשְּׁקוּעוֹת עָמֹק.

עַד מַה נַּהֲלָלָה הָיְתָה יוֹתֵר
תַּכְלִית נוֹיְךָ לוּא סַחְתָּ: "בְּ נִ י, נָאוֶה,
אֶת חֶשְׁבּוֹנִי יַשְׁלִים, אַף יְכַפֵּר" –
בְּהַרְאוֹתְךָ, כִּי בּ וֹ נוֹיְךָ יִנְוֶה.

כָּךְ, בְּעֶדְנָה, בְּלוֹתְךָ עוֹד תְּנֻחַם
וּכְפוֹר-דַּמְךָ יֵרָא לְךָ כְּחַם.

II

When forty winters shall besiege thy brow,
And dig deep trenches in thy beauty's field,
Thy youth's proud livery so gazed on now,
Will be a totter'd weed of small worth held:

Then being asked, where all thy beauty lies,
Where all the treasure of thy lusty days;
To say, within thine own deep sunken eyes,
Were an all-eating shame, and thriftless praise.

How much more praise deserv'd thy beauty's use,
If thou couldst answer 'This fair child of mine
Shall sum my count, and make my old excuse,'
Proving his beauty by succession thine!

This were to be new made when thou art old,
And see thy blood warm when thou feel'st it cold.


סונטה נ"ז

כְּעַבְדְּךָ – מָה אֶעֱשֶׂה, זוּלַת
מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ בְּעִתָּן?
לֹא זְמַן יָקָר לִי, לֹא שֵׁרוּת יוּשַׁת
עָלַי, עַד אִם תִּרְצֶה בּוֹ וְיֻתַּן.

אַף לֹא אָעֵז לִגְעֹר בִּשְׁעַת-אֵין-קֵץ
עֵת בַּשָּׁעוֹן אֶצְפֶּה בְּלֵב קַנָּא
לְךָ, מוֹשְׁלִי, אַף לֹא, בְּהִתְחַמֵּץ
לִבִּי אָעֵז לִתְהוֹת לְאָן פָּנָה

כְּבוֹדוֹ בְּהֵעָדְרוֹ וּמָה טִיבָם
שֶׁל מַעֲשָׂיו, כִּי אִם בְּתוּגָתוֹ
שֶׁל עֶבֶד אֶהֱגֶה מָה רָב טוּבָם
שֶׁל אֵלֶּה הַשְּׁרוּיִים בִּמְחִצָּתוֹ.

כֹּה נִבְעָרָה הָאַהֲבָה, שֶׁגַּם
אִם בָּהּ תִפְגַּע – לֹא תְדוּנְךָ לִפְגָם.

LVII

Being your slave what should I do but tend
Upon the hours, and times of your desire?
I have no precious time at all to spend;
Nor services to do, till you require.

Nor dare I chide the world without end hour,
Whilst I, my sovereign, watch the clock for you,
Nor think the bitterness of absence sour,
When you have bid your servant once adieu;

Nor dare I question with my jealous thought
Where you may be, or your affairs suppose,
But, like a sad slave, stay and think of nought
Save, where you are, how happy you make those.

So true a fool is love, that in your will,
Though you do anything, he thinks no ill.


סונטה ע"ג

עוֹנַת-שָׁנָה זוֹ – בִּ י תוּכַל לִסְקֹר:
עֵת עֲלֵי צְהוֹב, אוֹ כְּלָל לֹא, אוֹ סְפוּרִים,
תְּלוּיִּים עַל עֳפָאִים נוֹקְשִׁים מוּל קֹר,
בָּם רָנוּ הַמְּתֻקּוֹת בַּצִּפֳּרִים

שֶׁמַּקְהַלְתָּן חָרְבָה. בִּי – יוֹם קָמֵל
בְּדִמְדוּמֵי-שְׁקִיעָה תִרְאֶה, בִּפְאַת-
הַמַּעֲרָב, עֵת יַדִּיחוֹ שְׁחוֹר-לֵיל:
כְּפִיל-מָוֶת, הַחוֹתֵם הַכֹּל בִּשְׁנָת.

תִּרְאֶה בִּי לַהַב שֶׁנִּדּוֹן לִכְרֹעַ
בְּאֵפֶר-עֲלוּמָיו אֲשֶׁר נִמְשַׁל
לְעֶרֶשֹ-מָוֶת בּוֹ יִתַּם לִגְווֹעַ
עִם זֶה, אֲשֶׁר הָיָה לוֹ מַאֲכָל.

זֹאת בַּנְתָּ – וַתֹאהַב בְּיֶתֶר שְׂאֵת
אֶת שֶׁלִּנְטֹש אֻלַּצְתָּ טֶרֶם עֵת.

LXXIII

That time of year thou mayst in me behold
When yellow leaves, or none, or few, do hang
Upon those boughs which shake against the cold,
Bare ruined choirs, where late the sweet birds sang.

In me thou see'st the twilight of such day
As after sunset fadeth in the west;
Which by and by black night doth take away,
Death's second self, that seals up all in rest.

In me thou see'st the glowing of such fire,
That on the ashes of his youth doth lie,
As the death-bed, whereon it must expire,
Consumed with that which it was nourish'd by.

This thou perceiv'st, which makes thy love more strong,
To love that well, which thou must leave ere long.


סונטה קמ"ט

כְּלוּם לְכַחֵשׁ תּוּכְלִי, הָאַכְזָרִית,
כִּי אֹהֲבֵךְ, עֵת בִּי, עִמָּךְ, אֶפְגֹּל?
כְּלוּם לֹא אוֹתִי מִזִּכְרוֹנִי זָרִית
בַּהֲגוֹתִי רַק בָּךְ, רוֹדֶנֶת-כֹּל?

מִי לָךְ שׂוֹנֵא שֶׁאֶקְרָאוֹ "רֵעִי"?
לְמִי הֶחְנַפְתִּי אִם עוֹרֵר קִצְפֵּךְ?
לֹא, בִּי-עַצְמִי, בַּאֲנָחָה וָהִי
כְּלוּם לֹא אֶנְקֹם אִם בִּי יִחַר אַפֵּךְ?

מָה מַעֲלָה בִּי שֶׁאָחוּשׁ רִמּוּם בָּהּ
וְכֹה גֵאָה הִיא שֵׁרוּתֵךְ לִבְזוֹת
בִּסְגֹד כָּל סְגוּלוֹתַי לִפְגָם וָמוּם בָּךְ,
כְּנוּעוֹת לְנִיד עֵינַיִךְ הַחוֹזוֹת?

אַךְ, אֲהוּבָה, שִׂטְמִינִי מַשְׁטֵמָה:
פִּקְּחִים, אָבִין, אָהַבְתְּ. אֲנִי – סוּמָא.

CXLIX

Canst thou, O cruel! say I love thee not,
When I against myself with thee partake?
Do I not think on thee, when I forgot
Am of my self, all tyrant, for thy sake?

Who hateth thee that I do call my friend,
On whom frown'st thou that I do fawn upon,
Nay, if thou lour'st on me, do I not spend
Revenge upon myself with present moan?

What merit do I in my self respect,
That is so proud thy service to despise,
When all my best doth worship thy defect,
Commanded by the motion of thine eyes?

But, love, hate on, for now I know thy mind,
Those that can see thou lov'st, and I am blind.


סונטה קנ"ב

עֵת אֲהַבְתִּיךְ – נִשְׁבַּעְתִּי שָׁוְא, יָדַעַתְּ,
אַךְ אַתְּ כִּפְלַיִם שְׁבוּעוֹת-לֵב הֵפַרְתְּ:
לְעֶרֶשׂ-בַּעֲלֵךְ וְלִי, עֵת אַהַב
טָרִי בִּשְׁבוּעַת-שְׂנֹא טְרִיָּה הֵמַרְתְּ.

אַךְ מָה אַלִּין עַל כֵּפֶל בְּגִידוֹתַיִךְ
אִם פִּי עֶשְׂרִים כִּזַּבְתִּי לָךְ אֲנִי?
כִּי שְׁבוּעוֹתַי כֻּלָּן רַק בְּעוֹכְרַיִךְ
וּבָךְ אָבַד כָּל יֹשֶׁר-אֱמוּנִי.

כִּי נִדְרֵי-תֹּם עַל תֹּם-חַסְדֵּךְ נָדַרְתִּי:
אֱמֶת, אֵמוּן וְאַהַב מָה נָאוּ
וּכְדֵי הָאֵר אוֹתָךְ עֵינַי עִוַּרְתִּי
אוֹ הִשְׁבַּעְתִּין לִכְפֹּר בְּשֶׁרָאוּ.

כִּי אַתְּ יָפָה – שָׁוְא, שָׁוְא נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ,
שְׁבוּעָה שְׁווּאָה הִיא שֶׁקֶר נֶאֱלָח!

CLII

In loving thee thou know'st I am forsworn,
But thou art twice forsworn, to me love swearing;
In act thy bed-vow broke, and new faith torn,
In vowing new hate after new love bearing:

But why of two oaths' breach do I accuse thee,
When I break twenty? I am perjured most;
For all my vows are oaths but to misuse thee,
And all my honest faith in thee is lost:

For I have sworn deep oaths of thy deep kindness,
Oaths of thy love, thy truth, thy constancy;
And, to enlighten thee, gave eyes to blindness,
Or made them swear against the thing they see;

For I have sworn thee fair; more perjured eye,
To swear against the truth so foul a lie!


סונטה קנ"ד

נִרְדַּם לוֹ אֵל-הָאַהֲבָה הַקָּט
וּלְצִדּוֹ אוּדוֹ מַצִּית-הַלֵּב,
בְּעוֹד רֹב נִימְפוֹת שֶׁנָּדְרוּ צִנְעַת-
פְּרִישׁוּת קָרְבוּ, טָפֹף וְהִתְקָרֵב;

אַךְ הַיָּפָה בַּחֲסוּדוֹת שֶבָּן
בְּיַד-עַלְמָה אֶת זוֹ הָאֵש הֵרִימָה,
אֵש בָּהּ בִּשְלַל לִבּוֹת-אֱמֶת לֻבַּן
חֻמָּם וְיִחוּמָם; וְכָךְ הִרְדִּימָה

בְּיַד-בְּתוּלָה שַׂר-חֵשֶׁק פְּרוּק-הַנֶּשֶׁק,
בִּבְאֵר קְרִירָה כִּבְּתָה הִיא אֶת הָאוּד
שֶחֹם נִצְחִי הִלְהִיט בָּהּ מֵאֵש-חֵשֶׁק
וַהֲפָכָהּ מֶרְחַץ-חַמֵּי-רִפְאוּת.

אַךְ לִי, גְבִרְתִּי, רִפְאוּת אֵין: מֵי מַבּוּעַ
אֵש-אַהַב בָּם, אַךְ הֵם – לֹא יְכַבּוּהָ.

CLIV

The little Love-god lying once asleep,
Laid by his side his heart-inflaming brand,
Whilst many nymphs that vowed chaste life to keep
Came tripping by; but in her maiden hand

The fairest votary took up that fire
Which many legions of true hearts had warmed;
And so the General of hot desire
Was, sleeping, by a virgin hand disarmed.

This brand she quenched in a cool well by,
Which from Love's fire took heat perpetual,
Growing a bath and healthful remedy,
For men diseased; but I, my mistress' thrall,

Came there for cure and this by that I prove,
Love's fire heats water, water cools not love.

יוסי גמזו

מאת: יוסי גמזו

האיש שנתן לנו את "אילו כל האוהבים", "זוהי יפו" ו"סימן שאתה צעיר" – יחד עם הרבה שירה לירית, פואמות ותרגומים, שנדפסים בשלל עיתונים וכתבי-עת מ-1947 ועד היום. גר בקצרין, נולד בפריז.

כתיבת תגובה